סמ"ר רואי אליאס וסמ"ר גלי שקותאי ממושב צופר בערבה היו החברים הכי טובים עוד מהגן. ילדי המדבר, שאהבו לטייל ולחיות. ב־7 באוקטובר נפל גלי, לוחם בסיירת הנח”ל. למרות האובדן הקשה, רואי, לוחם בגדוד ההנדסה 603, המשיך בלחימה. דבר לא עצר אותו, עד הסוף הנורא: בשבת האחרונה הוא נפל בקרב בדרום רצועת עזה. התמונה האחרונה שלהם יחד, כמה סמלי, היא בערב יום הזיכרון במושב, על מדים.
"גדלנו ביחד. היינו עשרה חבר'ה מהמושב, ושניהם היו הצמד של החבורה", סיפרה הדר, אחות של רואי, "כשגלי נהרג המשפט הראשון שרואי אמר היה: 'מה אני אעשה בלי גלי?' הוא כתב לי בווטסאפ: 'אני לא יכול יותר, אני רואה אותו בכל מקום'. הוא ממש נשבר מזה, ואפילו לא הספיק לעלות לקבר שלו. כשרואי נהרג אבא שלי ביקש מאבא של גלי שרואי ייקבר לידו". רובי, אבא של גלי, הסכים כמובן שחברו הטוב של בנו ייקבר לצידו, וגם סיפר שאשתו אושר חלמה שיש עוד קבר ליד קברו של גלי.
ששון, אבא של רואי, הוא מהעוגנים של הערבה וממקימי יחידת החילוץ. לפני פחות משבועיים הם הספיקו לערוך מפגש משפחתי בעיר הבה"דים, כשהחיילים יצאו להתרעננות. "רואי ידע לתת מעצמו חיבוק גדול לכולם לפני שהוא חשב על עצמו, הנתינה שלו החוצה הייתה אין־סופית", סיפר האב.
רואי היה שחקן כדורסל מוכשר, והתלבט מעט אם בכלל להתגייס. אבל ברגע שלבש מדים, סיפרה הדר, הפך ל"מורעל" על הצבא. אחר כך תיכנן לחזור למשק לעבוד עם אבא, ובהמשך להיות מאמן כדורסל. "הוא עשה הכל בשביל הפלוגה שלו", הוסיפה, "המ"מ שלו אמר שלא היה אדם שאהב את הרובאית יותר ממנו".
אורנה טל, תושבת צופר, סיפרה על גלי: "הוא השאיר אחריו את צוואת החיים הטהורה - להעניק לאחר, לשמור על האופטימיות והצחוק ולחיות. לחיות כמו שהוא ביקש לחיות".
ביום ראשון נקבר רואי לצד גלי. הסב אברהם, שאיבד ב־1978 את בנו עודד - מפקדו של שר הביטחון גלנט בשייטת - קרא מעל הקבר: "אני בן 93 ואתה לקחת את בני ואת נכדי במקומי, ולא השארת מי שימשיך את שושלת אליאס".
