עד 7 באוקטובר קבוצת הווטסאפ של יוצאי סיירת גבעתי געשה ורעשה סביב הוויכוחים הפוליטיים שאיימו להכריע את החברה הישראלית מבפנים. בליל ההפגנות נגד פיטורי גלנט, מספר מחבריה עזבו את הקבוצה במחאה, בעוד אחרים איימו להפסיק את שירות המילואים שלהם בגלל התקדמות הרפורמה. ואז הגיעה המלחמה. אנשי הסיירת התייצבו, מצאו לעצמם משימות, הרימו מאפס מערך מפואר והסתערו. הוויכוחים הונחו לרגע בצד. אבל בתוך הלחימה, הם שבו אליהם אחרים.
"בשבת ההיא קראו לי בצו 8 בשביל לפקד על ההדרכות בסיירת גבעתי", מספר דני רוזנר, שבאזרחות מנהל חברה יזמית בתחומי החינוך והחברה. "הרמנו יחד, 40 קצינים במילואים בדרגות שונות, מערך הדרכה מפואר שהכשיר לא פחות מ־8,000 חיילים ללחימה מלאה. כשגילינו שבקרוב מכינים ללחימה גם טירונים, עברנו לגור בקציעות ובנינו תוכנית הכשרה מזורזת ללוחמה. בשבוע הבא נסכם את שלב היסודות ונתפלל שיחזרו בשלום"
החבורה נענתה במלואה לקריאה למרות כל מה שהיה פה קודם. רובם מעל גיל 40, מכל המגזרים. "זו חבורה מגוונת. הכל מהכל. אבל כולם אנשים עם פרופיל אנושי גבוה – אינטלקטואלים, מביני עניין, מעורבים. אני קורא לחבר'ה האלה 'האכפתניקים'", אומר רוזנר.
"האכפתניקים" זה שם קוד מושלם למשרתי המילואים. מי שעזבו בתים, עסקים, חיים מלאים, והתמסרו להתנדבות ארוכה וקשה אף שמעולם לא חלמו על קריירה צבאית. מי שסוחבים את האלנוקה הכבדה הזו כבר יותר מ־80 יום, בלי שום אופק לסיום, רק כי אכפת להם. אחוז קטן מהאוכלוסייה שמאיר באור גדול מאוד את מה שאנחנו יכולים להיות. חברה מגויסת – לא מבחינה מיליטריסטית, אלא כזו שמוכנה למצוא כוחות יש מאין למען מטרה צודקת. חברה שיודעת לריב כמו שצריך, אבל מבינה מה חשוב באמת. וככל שהמילואים נמשכים זמן ארוך יותר, כך הפער בין השיחה בשטחי הכינוס, בטנקים ובנגמ"שים לבין השיחה האזרחית הולך וגדל. שם, בתוך הבוץ והזיעה המשותפים, מנצנצות להן תקווה ורעות למרות המחלוקות. בעורף הרעל מפעפע מחדש. ההרגלים הישנים שלנו קמים עלינו לכלותנו.
"לפחות פעם בשבוע עשינו ערב פלוגה מסביב למדורה עם המון אהבה והמון מחלוקת", מתאר רוזנר. "הנחת המוצא היא שמה שקרה במדינה בשנה האחרונה היה לא סביר. נכנסנו לסבב נקמה מוגזם ומיותר שבו כל צד רק הרים את החומות. בשיחות הללו יש הרבה הכאה על חטא שלמעשה אנחנו חיים בחברות נפרדות. אנחנו כבר לא חיים יחד בערבוב – לא בשכונות, לא בבתי הספר, לא נפגשים בתנועות נוער, וגם בצבא כבר פחות נפגשים. לכל יחידה יש גוון סוציולוגי אחר. אם יש משהו שעלה עכשיו בעוצמה זו הבנה שמושגים כמו ישראל הראשונה והשנייה, ישראל ויהודה, אלו מושגים שיפילו אותנו. לא כי אין מחלוקות מרות, אלא כי אנחנו תלויים אחד בשני אם נרצה או לא. גם נושא החטופים עולה. היינו בהלם מהסנטימנט השלילי שעולה נגד המשפחות בחוץ. יש הזדהות עמוקה עם מצוקת המשפחות. פה אף אחד לא בא בטענות כלפיהן. יש קונצנזוס שזו מטרה במלחמה והשאלה היא הדרך".
חלק ממה שמטריד את החבורה סביב המדורה זה השיח הציבורי המחליש, הקוטבי והאלים שבחוץ. "לפעמים קשה להאמין שחזרנו לאותם הרגלים מגונים. גם התקשורת מאוד לא עוזרת פה. גם אצלנו השיחה מתפוצצת, אבל אז מצליחים לחזור לתדר הנכון".
התיאור של רוזנר מגבעתי לא שונה בהרבה מזה של סרן אורי קמחי, קצין שריון במילואים. אורי מחנך ב"תיכון חדש" בתל־אביב ומנהל את קהילת בוגרי השריון "רמפה" בעמותת יד לשריון. הצוות שלו בפעילות אינטנסיבית בתוך הרצועה מהיום הראשון ללחימה, ותפסתי אותו ברגע נדיר שבו יצא לאפטר קצר. "בטנק שלנו לא מדברים הרבה על פוליטיקה ומשתדלים ליהנות מהחיבור האנושי החזק. אבל בסוף זה צף, ויש שאלות שבהן מגלים פער עצום, כמעט בלתי נתפס. חלק מהאינטנסיביות של ארבעה אנשים בתוך כלי מלחמה מלמדת אותנו שגם ביום שאחרי אנחנו לא אמורים לשנות את החיים אחד של השני. אם יש משהו אחד שאני מאוד רואה, והלוואי שייכנס קצת לראש של הפוליטיקאים, זה שאנשים עם תפיסות מאוד שונות על זהות יהודית וישראלית יכולים להסתדר כשהם לא מאיימים אחד על השני.
"זה נושא שעלה מאוד חזק בכל הזדמנות. הפאניקה מתחילה כשרואים בקבוצות שלמות בתוך החברה איום, וזה קשור להנהגה שלנו. ביום שאחרי חייבת לצמוח הנהגה שיודעת לדבר בכמה קולות, שמבינה שזה לא ילך בכפייה או בחרמות. צריך לוותר על היומרות הגדולות ולבוא ביותר ענווה ורגישות למה שקדוש וחשוב לכל קבוצה. אני צמא לפוליטיקאים שיעבדו באופן מקצועי ולא ירצו לוותר על אף אחת מהקבוצות בחברה הישראלית. המחלוקות הן אותן מחלוקות, אבל אם רוצים לגרוף פה הון פוליטי, הן ייהפכו לבית הקברות שלנו. אני גם מבין שמי שצועק 'תנו לצה"ל לכסח' או לחלופין עושה משפט שדה לחיילים, אלו לא האנשים שנמצאים פה איתנו במילואים. הרוח פה הרבה יותר ממלכתית ומתונה, ואנחנו חייבים לשמר את הרוח הזו כשנחזור הביתה".
הזהות היהודית מול זו הישראלית היא חלק בלתי נפרד מנקודות המחלוקת שצפות שוב ושוב. "יש משהו במלחמה שמעצים את זה עוד יותר", אומר קמחי, "אני שואל את עצמי איך ערביי ישראל רואים את מה שקורה? הסיפור היהודי הוא סיפור משותף מאוד חזק, אבל אי־אפשר לא לשאול איך אנחנו מייצרים סיפור של יחד ישראלי כולל. לצערי המלחמה משקפת שהצד היהודי־חילוני הוחלש לאורך השנים ולא מצליח לתת פשר לדבר הזה. מי שעובדים פה, בשטחי הכינוס, הם ארגונים דתיים שזה חשוב להם. זה מטריד אותי, כי יש לעולם החילוני־ליברלי תשובות על היותו במקום הזה. זו לא רק מלחמת הישרדות. אבל אין לנו מנגנונים שיודעים לספר את הסיפור. זה גם משהו שצריך להיאבק עליו ביום שאחרי. מדינה יהודית ודמוקרטית באמת, עם כל הגוונים שלה".
אני שואלת אם הוא מרגיש את הפער בין הרחוב הישראלי לטנק שלו. "בקושי הייתי בבית", הוא אומר בעצב, "אני מנסה להתרחק מכל אקטואליה כי הכל נראה לי כמו קמפיין וזה רק מחליש אותנו. אני גר בצפון תל־אביב, 'נווה כמונו', כולם פה דומים לי. והרחוב עצוב ודומם. אבל במילואים זה אחרת. זה המקום שבו החברה הישראלית נכנסת למיקסר. באמת האויב הכי גדול שלי זה מתנחל פנאט? משהו בזה נרגע. אני לוקח את הדברים בפרופורציה וברוגע. מקווה לחזור לתלמידים שלי כשאני נושא קול אחר".
מעומק חאן־יונס מנסה רס"ן יצחקי גליק לדבר איתי בטלפון הכשר. מתברר שיש לו קליטה טובה יותר. גליק הוא מ"פ ביחידה מתמרנת במילואים, עורך־דין ואיש עסקים באזרחות. "בחודש הראשון התגלה הדנ"א הישראלי במלוא הדרו – לא רק במילואים, גם בהתנדבות ובשיח הציבורי", הוא אומר, "אבל כשחזרתי הביתה אחרי חודש וחצי־חודשיים פתאום שמעתי את אותם צלילים מרים מלפני המלחמה. משחקי האשמות, המון פוליטיקה רעילה. אצלנו במילואים זה לא ככה. ברור שאנחנו הולכים לעבור את זה יחד ואין את הברירה של פירוק. מצד שני, גם פה כולנו מאוד רגישים ויש משפטים שמקפיצים אותנו. למשל, כשדיברתי עם חברי הטוב ירון על הסיפור היהודי, הוא ישר לקח את זה להתנגדות לממסד הרבני וההתערבות של המדינה בנישואים שלו, בצלחת שלו, בכביש. בערב שבת אמרתי לו, יש לך עוד אמירה על העולם היהודי חוץ מזה? ציינתי את ארון הספרים היהודי, את מה שיפה בעיניי בעולם הזה, וזה כמעט התפוצץ.
"מבחינתו הוא לא צריך להצדיק את הזהות החילונית־יהודית שלו, ולא רוצה שישלחו אותו לשום ספר. ואני מודה שגם הוא מקפיץ אותי. בכל פעם שמשייכים אותי למגזר או מדברים עליי כאילו אני חלק מההנהגה הקיצונית של הציונות הדתית, זה מפעיל אותי. אני לא מסוגל לסבול את זה שצובעים את כל הדתיים בצבע אחד. שנינו למדנו מזה שאנחנו חייבים להתאמץ שכל אחד יביא את עצמו לידי ביטוי כמו שהוא רוצה, בלי כפייה". אז אין פה איזו הסכמה ביניהם. יש הסכמה שלמרות השוני האידיאולוגי הם חייבים להיות רגישים למה שחשוב לצד השני ולא לפעול מתוך הכללות.
גליק גדל ביהודה ושומרון, למד בעלי, הפגין נגד ההתנתקות ואז היה בקו הפינוי הראשון כחניך בקורס טיס. ד"ר ירון רודניצקי בוגר דובדבן, היום כירורג בכיר בבית החולים מאיר ורופא בפלוגת מילואים. לכל אחד מהם יש עקרונות ותפיסות עולם, אבל לשניהם יחד יש רעות ופרספקטיבה. בתמונה שבעמוד הימני תוכלו לראות אותם יחד, מכינים בצק לחלות בשביל החיילים. כמו כל דבר בימים אלה, גם התמונה הזו פתאום נראית סמלית. איך לא נאבקים רק על גבולות וביטחון פיזי, אלא נותנים לבית המשותף טעם ומשמעות. איך נוכל להרחיב את הרוח של שטחי הכינוס אל תוך החברה הישראלית, והאם המילואימניקים יוכלו להיות החיסון שלנו ביום שאחרי, מי שייאבקו באותו אומץ ואותה נחישות על החיים המשותפים שלנו?
"כשיצאתי מהבית בשבת בבוקר כששוחטים אנשים בבארי ובשדרות, אמרתי לעצמי שאני מוכן למות בשביל להגן על הבית למרות שהחיים שלי מאוד טובים", אומר גליק. למרות הקליטה הגרועה, אני שומעת שהקול שלו נחנק מדמעות. "רק שפה אני מבין שהאיום הביטחוני הוא גדול, אבל השסעים בינינו הם איום גדול עוד יותר. ההחלטה שלי היא שאני מתגייס לאירוע החברתי בישראל כמו שאני מתגייס למלחמה הזו. באותה מסירות נפש".
