12 פרשות יש בספר "בראשית". 12 שבועות מאז היום ששינה את חיינו. המלחמה לא הסתיימה, אבל הספר שהתחלנו לקרוא מיד אחרי שמחת תורה, מסתיים השבוע. והוא מסתיים בכמה מסרים חשובים ואקטואליים:
• וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. לפרשה שמספרת על מות יעקב קוראים פרשת "ויחי". פרשנינו מסבירים שדווקא העמידה מול המוות מבהירה את ערכם של החיים, מדגישה את מה שהאדם עשה בחייו. אנחנו מגלים זאת כעת בעוצמה רבה, בגלל כל כך הרבה חיים שאבדו.
בשבעה על ניתאי מייזלס, בסלון בית הוריו בעיר רחובות, גיליתי השבוע מה אדם מותיר אחריו. חבר טוב סיפר לי שבחופשה קצרה מהצבא לפני שבוע, ניתאי ביקש לטייל, כמו שתמיד אהב. הם יצאו לנגב וניתאי גילה אוצר: מעיין קטן בנגב שהוא לא מכיר. מקום חדש בארץ ישראל. עיניו אורו והוא לא הפסיק להתלהב. האחייניות סיפרו על הדוד שהיה לוקח אותן לטיולים הכי שווים, למקומות מסתור בארץ.
המ"פ סיפר איך לפני שנים, כשניתאי היה סטודנט לפסיכולוגיה במכללת תל חי, הוא היה מתקשר אליו לפעמים: יש לי יום חופשי, אולי צריך משהו? לתקן איזה טנק? לעזור למישהו? כלומר, הוא היה מגייס את עצמו למילואים, בהתנדבות, לכמה שעות. פשוט בא לעזור. ויחי. אדם משאיר אחריו מעשים טובים, מורשת, שם טוב שיצר לעצמו בעולם.
• וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ: ... אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. יעקב נאלץ לחיות את שנותיו האחרונות בגלות וגם למות שם, אבל הוא מבקש להיקבר באדמת ארץ ישראל. הוא מזכיר לנו מה הכיוון ההיסטורי הנכון, לא רק איפה להיקבר אלא איפה לחיות. זו צוואתו.
• וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם... וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. יעקב חולה, יוסף ממהר להביא את שני בניו כדי לקבל ברכה מסבא, וזוכה למטבע לשון שנאמר מאז מיליארדי פעמים. כך הורים מברכים את בניהם בליל שבת, גם בשבת הזו, בכל רחבי העולם. מניחים יד על הראש ואומרים ברכה שמתחילה במילים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". למה דווקא ככה? למה לאחל לילדים שיהיו כמו אפרים ומנשה? אחרי ספר שלם שמלא במאבקי אחים, אפרים ומנשה מלמדים אותנו שאחים לא חייבים לריב. ספר "בראשית" התחיל בקין והבל, המשיך ליצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ולבסוף - יוסף ואחיו. אם תרצו, ספר "בראשית" מלא בשיח של עד 7 באוקטובר. אבל כאן לראשונה מופיע דפוס אחר, חדש ומרגש: אין קנאה ושנאה בין אפרים למנשה. אולי דווקא בגלל הסביבה העוינת במצרים הם מגלים את המכנה המשותף הגדול ביניהם ומתאחדים?
ויש כאן עוד משהו: שניהם גדלו בסביבה זרה, נוכרית, מלאה באלילים, ובכל זאת שמרו על זהותם. אלפי שנים, בכל הגלויות והאתגרים, הורים ימשיכו לברך את ילדיהם שיהיו כמו אפרים ומנשה: שסביבה ולחץ חברתי לא ישפיעו עליכם לרעה, שתהיו נאמנים לערכים שלכם.
• וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: הִנֵּה אָנֹכִי מֵת, וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם. וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. זה פסוק מנחם. הרגע שבו מאבדים אדם קרוב הוא קשה. יש תחושת יתמות, אבל ואובדן. חלל נפער. יעקב אבינו מזכיר שגם אחרי שהוא מת - אלוקים איתכם, וגם ההיסטוריה ממשיכה. הוא עוד ישיב אתכם לארץ אבותיכם. התוכנית האלוקית תמשיך ותתקיים לבסוף, גם אם יהיו קשיים בדרך, גם אם אנשים יקרים לא יזכו לראות את התגשמות החלום המלא.
• כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם. יעקב נותן לכל אחד מילדיו, לכל אחד מהשבטים, ברכה ייחודית. הוא ממש עושה דיאגנוזה נפשית. הוא מצביע על הייחודיות של כל אחד, על החוזקות, על החולשות, על השליחות. "איש אשר כברכתו", מספרת התורה. לכל אחד יש בעולם הזה תפקיד אחר, חשוב. המגוון הזה הוא ברכה, לא בעיה.
פרשנינו מספרים שכאשר יעקב עוצם את עיניו הוא זוכה לכך שכל ילדיו סביבו יגידו יחד "שמע ישראל", כלומר יצהירו על נאמנות לדרך.
זו לא אחדות שנובעת רק מהישרדות. לפעמים יש אחדות שמגיעה מכך שחמאס רוצה לחסל את כולנו, ללא הבדל. זו אכן סיבה להתאחד ולהבין מי האויב האמיתי. הקיבוצניק מבארי, הש"סניק מאופקים, הצעיר שרקד בנובה והחרד"לניק מכרם שלום - אינם אויבים. הם מאוחדים מול האויב האמיתי שרוצה לחסל את כולם, בלי הבדל - חמאס. אבל הרמה הגבוהה יותר של אחדות היא סביב זהות משותפת. לא סינוואר מגדיר את האחדות הזו, אלא יעקב אבינו. לא רק הרצון לחיות, אלא השאלה איך לחיות ביחד. סביב מיטתו השבטים השונים כורתים ברית להמשיך את הדרך שלו.
• חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק. כשמסיימים לקרוא את ספר "בראשית", כמו בכל פעם שמסיימים חומש שלם, יש שנוהגים להכריז את שלוש המילים האלה. הקריאה הזו תישמע בשבת בבוקר בבתי כנסת בכל רחבי העולם: חזק, חזק ונתחזק. מילואימניק שהשתתף בפעולה בבית של סינוואר בעזה, שלח לי משם תמונה של ספר תורה עתיק, ששרד את השואה, ונתרם כעת ליחידה שלו. החיילים קוראים שם בתורה בספר הזה, ועליו הם יכריזו: חזק, חזק ונתחזק.
פרשנינו מסבירים את ההכרזה הזו כסוג של "המשך יבוא". חיזוק להמשיך הלאה וללמוד. לא להיתקע אף פעם. להתקדם מספר "בראשית" אל ספר "שמות", שבו אנחנו הופכים לראשונה לעם, יוצאים מעבדות לחירות, מקבלים את התורה ויוצאים למסע לארץ. עד עכשיו זה היה סיפור של משפחה גדולה. כעת היא הופכת לאומה, שיש לה אמירה ובשורה לעולם.
חזק, חזק ונתחזק. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "אנחנו חייבים לך חיים של גדלות. כולנו מקבלים עכשיו תיק קטן על הכתפיים, חובה עצומה ופשוטה, להיות ראויים לנפילתך. מכוחך - להצמיח אור חדש, להצליח להוסיף מהטוב שלנו בכל מרחבי החיים, הקטנים והגדולים, בדרך הלאה, בדרך מעלה. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן, לאורו של אחי הגיבור" (רעות, אחותו של רס"ן שי שמריז שנפל בעזה)
