אני עוד לא יודע כיצד צה"ל ינצח במלחמה, אבל השבוע, אחרי שיחות עם גורמים פוליטיים ואנשי מערכת הביטחון, ברור לי כיצד הממשלה יכולה להחמיץ אותה. בפשטות – צה"ל יכול לנצח בקרב, והממשלה יכולה להפסיד במלחמה.
הדברים האלה אינם נכתבים כדי לגונן על צה"ל (והשב"כ), או להקהות מאחריותם הכבדה לכישלון ב־7 באוקטובר. אני כותב אותם כי החל מ־7 באוקטובר, מערכת הביטחון על כל חלקיה עובדת, בסך הכל, היטב. מספר הנפגעים המאמיר בעזה עדיין נמוך יותר מההערכות המוקדמות. מבחינת זמן והישגים, צה"ל עומד במשימות שלו, ואף מקדים בלוח הזמנים. יש כוכבית אחת, גדולה: ההפתעה המודיעינית והמצוקה המבצעית החריפה של התמודדות עם מנהרות חמאס. כל עוד לא תהיה התמודדות צבאית טובה ויעילה איתן, הדרך לניצחון תהיה ארוכה.
אך במקביל, צה"ל מחכה. לדוגמה: אי־אפשר לקטוע את משטר חמאס בלי לטפל בהברחות בציר פילדלפי, וכנראה גם בגדודים העוצמתיים של חמאס ברפיח. כל עוד הגבול למצרים פרוץ, חמאס יוכל תמיד להצטייד מחדש. שלא לדבר על האפשרות שמנהיגיו יימלטו, או גרוע מכך – יבריחו חטופים ישראלים לחו"ל. וכדי לטפל ברפיח ובפילדלפי, עניין שצפוי להוציא את חמאס מדעתו, צריך להגיע להסכמות עם קהיר. ולשם כך, ניתן להניח שמצרים תרצה להבין מה ישראל מתעתדת לעשות ברצועה כולה.
בעצם, לא רק מצרים מחכה להבין זאת – אלא ארה"ב, סעודיה, ואפילו צה"ל. המעשה הצבאי ההרואי ברצועה חייב להיות מושלם בסדר עזתי ואזורי חדש. זה עניין פרקטי, דחוף. הנה הדגמה: בצפון הרצועה ובמרכזה נותרו כ־200 אלף פלסטינים. בשלב מסוים יהיה צריך להכניס להם מזון. האזור תחת שליטה צבאית אפקטיבית של צה"ל, ולכן האחריות על ישראל. אם אנשי חמאס משתלטים על משלוחי המזון – בין אם הם מגיעים לרפיח בדרום, או לג'באליה בצפון – אז הכוח נשאר בידיהם.
כדי למוטט את שלטון חמאס, צריך לבוא משהו במקומו. זו יכולה להיות ישראל, הרשות הפלסטינית, גורמים בינלאומיים או מקומיים. חמאס שולט במשאיות המזון שנכנסות לרצועת עזה. הוא שולט בדלק שישראל מאפשרת לו. הוא עדיין גובה מס מהשווקים ומהחנויות בדרום הרצועה, ויש לו יכולות הברחה או תקשורת עם רפיח המצרית. הוא הכוח היחיד, מלבד הג'יהאד האיסלאמי, שמחזיק במונופול על הפעלת אלימות ברצועה. השבוע פורסם כי ראש המודיעין של מצרים נסע פיזית לרפיח המצרית כדי לשוחח משם עם יחיא סינוואר. בטלפון. בשבוע שעבר הוסבר בעמודים אלה כי גביית מסים היא המקור התקציבי החשוב ביותר של ארגון הטרור הזה. הפרה החולבת של חמאס היא ציבור נואש של שני מיליון בני אדם, שחלקו הגדול תומך בו. כדי למוטט את שלטונו, צריך היה לדעת, עוד לפני שהטנק הראשון נכנס לשטח הרצועה, מה אנחנו רוצים שיהיה שם בסוף.
במילים פשוטות: אם לא יהיו אנשים אחרים עם רובים ברצועת עזה, שאינם חמאס, ויכולים ורוצים להפעיל כוח – ארגון הטרור ינצח. מדינות טרור לא הופכות לדמוקרטיה שווייצרית. אלה תהליכים מורכבים. לאחר שהאמריקאים הביסו את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק הם פיטרו למעשה את כל הממסד של הבעת', ובפרט את הצבא. זו הייתה טעות איומה; במו ידיהם הם הקימו את הגרילה נגדם. באפגניסטן, האמריקאים נכשלו לבסוף, אבל לפני כן הם המליכו את חאמיד קרזאי, שהיה למעשה שליט בובה במשך 13 שנים. בצ'צ'ניה, פוטין השליט את ראש הכנופיה הרצחני רמזן קדירוב. הוא עדיין שם.
צה"ל יכול לנצח צבאית את גדודי עז א־דין אל־קסאם. בזכות כוח אש עדיף, תכנון מוקדם, הגבורה של המפקדים והלוחמים. בשום שלב לא קיבל צה"ל פקודה לכבוש את הרצועה, לטהר אותה ולהקים ממשל צבאי, אפילו זמני בלבד. השיטה שבה בחר הדרג המדיני מורכבת יותר, וכזו שאמורה לחסוך הרוגים לצה"ל ולחץ בינלאומי בלתי אפשרי. ישראל מקריבה את מיטב בניה בגיהינום העזתי כדי לשנות מהיסוד את המצב שם. כדי שחמאס לא יאיים עלינו מעזה – וגם אף גורם קיצוני אחר. אך ראש הממשלה – והדברים האלה פורסמו בעמודים אלו בחודש נובמבר, ומסתבר, לפי פרסום של ירון אברהם בחדשות 12, שהם נכונים גם השבוע – מונע דיוני עומק ב"יום שאחרי". מסכל אותם.
בלשכת ראש הממשלה אמרו עד לאחרונה: אנחנו נהיה אלה עם הרובים. לצה"ל תהיה אחריות ביטחונית. הוא ייצא וייכנס מהרצועה ויחסל מחבלים. ראשית, זה יותר קל להגיד מאשר ממש לבצע בשטח כמו עזה. שנית, זה לא פותר את בעיית השלטון. החיילים האלה לא יעשו "דה־רדיקליזציה" לחברה הפלסטינית בעזה, לא יפרזו אותה, כמו שתבע השבוע בנימין נתניהו במאמר ב"וול סטריט ג'ורנל", וגם לא יחלקו מזון. השבוע, סוף־סוף, נתניהו התעורר; הוא ביקש מגורמי הביטחון לבדוק אם יש מוקדי כוח מקומיים ברצועה (תנו לי לפרשן לכם: חמולות חמושות, לדוגמה) שאפשר להשתמש בהן. כמו תמיד אצל נתניהו – מעט מדי, מאוחר מדי.
"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", אמר פון קלאוזביץ. מהי המדיניות? הרי אין ואקום. דוגמה: השבוע פורסמה היוזמה המצרית. כפי שהוגשה, משמעה היא שתקום בעזה לבנון חדשה. יהיה בה חמאס, "מגן האומה", "הכוח הלוחם" – ותהיה בה ממשלה לגיטימית בינלאומית, שחמאס ינווט אותה מאחורי הקלעים, כמו שנסראללה מנווט לעיתים קרובות את הפוליטיקה הלבנונית. רק שחמאס בעזה יהיה יותר חזק מחיזבאללה בלבנון.
בשלב הזה קל לחשוד שנתניהו ממש, אבל ממש, רוצה את הרשות הפלסטינית כשליטה פורמלית של עזה, כאשר חמאס מסתתר מאחוריה. מדוע החשד מתחזק? כי הוא לא תיכנן שום דבר אחר. הוא לא וידא, עם תחילת השלב הקרקעי, שיש לישראל מטרה אסטרטגית. הנשיא ביידן כבר הודיע שהוא תומך ברש"פ "מתחדשת" בעזה. ראש המל"ל צחי הנגבי כתב מאמר – לבטח ברשות ובסמכות רה"מ – לאתר אינטרנט סעודי, ובו לא שלל את מעורבות הרש"פ בשלטון החדש בעזה.
ישראל לא הציגה פתרון חלופי, כי נתניהו בולם הכל. הממשלה אפילו לא יצרה פרמטרים ברורים: איך נדע שחמאס איננו שולט. לדוגמה: כמה מסים הוא גובה ומי יגבה במקומו. לדוגמה: מידת שליטתו במערכת החינוך. או כמה פקידי חמאס נעצרו בידי ישראל. זו לא עבודה לאדם אחד או שניים, אלא למטה נרחב עם מיטב המוחות בישראל.
ישראל איבדה זמן קריטי. כרגע, כל הכוחות הפלסטיניים והאזוריים כבר הבינו שישראל בדרך לשלב ג', והם פירשו זאת כהפסקת החלק האינטנסיבי בלחימה. אך כעת – מדוע שהגורמים הפנים־פלסטיניים יפנו את גבם לחמאס? מדוע שחמאס יסכים לעוד עסקת השבת חטופים? סינוואר ממשיך להמר שהוא, או חמאס בכלל, ישרדו יותר זמן מתחת לאדמת עזה ממה שישראל תישאר מעליה.
צה"ל יכול להרוג את סינוואר (כוכבית: אם יקבל די זמן ויפתור את בעיית תת־הקרקע). הלחץ הצבאי גם יכול לדחוף את חמאס, הנואש, לעסקת חטופים נוספת. בסופו של דבר, אפשר להביסו צבאית. הלוחמים עושים את מה שמוטל עליהם. זה רגע נדיר של הקרבה ואומץ; עוד יושרו עליו שירים. אך אלא אם מחליטים לכבוש ולטהר את כל עזה, המאבק הצבאי, הרואי ככל שיהיה, לא יספיק. את חמאס צריך להביס כשלטון. במדיניות, בעורמה, בתחבולה, בנחישות. ההבסה הגמורה שלו היא באמת בנפשנו, והיא עדיין בהישג יד. למרות אוזלת היד הגמורה של נתניהו.
התחתית של העליון / ב־5 במאי 2022 נפל דבר בארה"ב. טיוטה של פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין ההפלות דלפה לאתר האינטרנט "פוליטיקו". הדלפות מביהמ"ש העליון האמריקאי הן עניין נדיר ביותר. אם לא די בעצם שבירת הקוד המקודש והפרת החוק, מדובר היה בהדלפה בנושא הנפיץ ביותר בהיסטוריה המשפטית של ארה"ב מאז העבדות. הטיוטה והמידע שנלווה לה בידיעה ב"פוליטיקו" הבהירו כי ביהמ"ש, אחרי קמפיין שמרני שנמשך שנים רבות, עומד לבטל את תקדים רו נגד ווייד. זו הפסיקה שקבעה כי החוקה האמריקאית מגוננת גם על זכותן של נשים על גופן, וכי מדינות אינן יכולות לאסור לגמרי הפלות. מיד עם פרסום ההדלפה, קמה סערה אדירה בארה"ב. פרצו הפגנות ברחבי המדינה; אפשר להבין מדוע. זכותן החוקית של מיליוני נשים לבצע הפלה עמדה להישלל.
ביום רביעי השבוע חשף עמית סגל בחדשות 12 את טיוטת פסקי הדין בעניין עילת הסבירות. הישג עיתונאי שכל אחד מאיתנו היה מתברך בו. רגע של שפל לאמון הפנימי בתוך בית המשפט העליון, ללא ספק. מה שכן, הפגנות ליליות לא פרצו סמוך לבית המשפט העליון בירושלים. פסילת עילת הסבירות היא רגע קשה וחריף מבחינת החברה הישראלית, כזה שמעמת את הרשות השופטת עם המחוקקת, בכינון ישיר. מה לעשות, בימינו אנחנו עוסקים בירי נ"ט בכינון ישיר, לא בפסיקות ואפילו לא בחוקים. אנשים קמים בבוקר ומתפללים שלא ישמעו את שלוש המילים הנוראות, "הותרו לפרסום שמותיהם...".
בהפיכה המשפטית, ישראל נלקחה למסע עוועים מסוכן, אנטי־דמוקרטי, פופוליסטי. הוא החליש את ישראל, והגביר את המוטיבציה של אויביה המרים ביותר. הממשלה הוזהרה – כולל בידי שר הביטחון שלה, אבל גם בידי אמ"ן – שמבקשי נפשנו מתעודדים מהריב הפנימי, מהשיסוע, וכי הם סבורים שזו עת כושר היסטורית למלחמה. הממשלה ומלחכי פנכתה, מעמד השופרות מטעם, שורפי האסמים, דחו בזעם ובבוז את האזהרות. הם זילזלו, והדברים מוקלטים היטב, בהתרעות הללו. הם בחרו לנסות לשנות את המשטר הישראלי בכוחניות; "אני מזלזל בפחדים שלך", אמר שמחה רוטמן. לקח חודשים עד שהם בכלל ניאותו לנהל מו"מ רציני בבית הנשיא כדי להגיע להסדר מוסכם.
במקביל, תומכי המהלך ההרסני הזה יצרו לעצמם אליבי: זו לא אשמתנו, זו אשמת התגובה למעשים שלנו. אשמת הכלכלה. ההייטק. ההפגנה. המחאה. המילואימניקים. לבד ממעמד הצעקנים בטוויטר, ומי שתעסוקתו תלויה ישירות בחיבתה של משפחת נתניהו, מעטים השתכנעו. עובדה: הממשלה הפכה לבלתי פופולרית. מאוד. הליכוד איבד למעלה משליש מתומכיו, עוד לפני המלחמה. רוב הציבור, בעקביות, התנגד להפיכה המשפטית. לא בזכות מצביעי השמאל אלא בזכות מצביעי הימין, האמיצים, שראו כי מדובר במסע של איוולת שאין כדוגמתו. ההפיכה נתקעה, לא לפני שגרמה נזק עצום לחברה הישראלית. עם הפסיקה הצפויה, יש לאנשי 6 באוקטובר, אנשי ההפיכה והאתמול, טענה חדשה: זו אשמת ביהמ"ש שפוסק בסוגיה. ועוד פוסק לא כמו שרצינו.
טענה אחרת היא הרוב הדחוק. אך כפי שציין אלדד סיטבון ("מואיז הקטן") בטוויטר, שמונה שופטים מתוך 15 הם 53%. 64 מתוך 120 (הרוב שבו התקבל החוק) הם גם, הפלא ופלא, 53%. התוצאה היא שחוק בעייתי, גורף ואנטי־חוקתי שהתקבל ברוב דחוק, עתיד להיפסל ברוב דחוק.
היה אפשר להימנע מכל זה. הדלת הייתה פתוחה בפני הממשלה, עם פרוץ המלחמה, לקבל הצעות פשרה שהיו על השולחן. לבטל בחקיקה מוסכמת את החוק הברוטלי שהעבירה, כדי שיהיה אפשר לקבל פשרה שונה. להודיע על כך לבג"ץ. לנהוג באחדות, בדרך ארץ. אך הממשלה, נגועה בטינה ובפלגנות ובמקביל פחדנית ומשותקת, לא עשתה זאת. נתניהו ידע שתגיע פסיקה; בגלל פרישתה של נשיאת העליון אסתר חיות אי־אפשר היה לדחות זאת יותר. סביר להניח שיריב לוין ממש ייחל לה. כך יוכל לשפוך עוד בנזין על המדורה שהבעיר.
חשוב לכתוב בצורה ברורה: ההפיכה המשפטית, כמו כל מהלך ביצועי שיוזמת ממשלה, הוא באחריותה. היא אחראית למהלך, והיא אחראית להשלכותיו. היא תישא באחריות ההיסטורית, קולקטיבית, לכל הנזק שגרמה.
לכאורה, ההפיכה ממילא מתה. חסד נעשה לשורפי האסמים, ללוין ורוטמן, שבג"ץ עתיד לפסוק בסוגיה שהיא ממילא לא רלוונטית. כך הם יכולים להתלהם ולהאשים את בג"ץ בפסיקתו הצפויה. רוב הישראלים ממוקדים בקרב על חייהם, קרב על פרנסה, דאגה לקרובי משפחה שלוחמים בעזה. ההפיכה המשפטית? מה שמת כבר לא יכול למות, אומרים לנו ב"משחקי הכס".
למרבה הצער זה לא כל כך פשוט. רה"מ שמוכן שהכלכלה הישראלית תישרף כדי שסמוטריץ' והחרדים יהיו מרוצים, שמנהל קמפיין פוליטי בעת מלחמה, שנותן לעבריין המורשע איתמר בן גביר לשחק באש ולחלק נשק – גם לא יירתע להפיח חיים בבר מינן הזה. ואם הסקרים ימחישו לו שזה משתלם, הרטוריקה סביב ה"רפורמה" תיוולד מחדש. כן, גם בעיצומה של מלחמה.
