140 מילימטר גשם ירדו בצפון בשישבת. הירוק עכשיו ירוק מאוד, גם אצלנו, גם אצלם, זוהר בשמש החורפית. הכביש לקיבוץ מלכיה, על גבול לבנון, חסום בחומת בטון גבוהה, כמו חומת ההפרדה בגדה, כמו החומות שחצו את רחובות ירושלים לפני 1967. כדי להגיע לקיבוץ צריך לנסוע מסביב: עולים לרמות נפתלי, יורדים למושב דישון ועולים שוב. הכבישים ריקים. עגל בודד בוהה בצד הדרך. מלחמה היא לפעמים רעש: רעם הפצצות, קולות הירי, נהמת המטוסים. לפעמים היא שקט: יישובים שהתרוקנו מאדם; פרי שנרקב על העצים; חיות בית שניטשו. אין ברכה בשקט הזה.
מלחמות הן אסון והן הזדמנות. אירועי 7 באוקטובר היו יכולים לפתוח את השער ליוזמה אמריקאית כוללת, שכורכת יחד את עזה, לבנון, הגדה והמדינות הערביות המתונות. שר חוץ אמריקאי מהליגה של קיסינג'ר או בייקר היה מדלג בין הבירות, מבטיח, מאיים, קושר אינטרסים, מכתיב פתרונות. גם אם לא היה משיג הסדר, הוא היה מאלץ את כולם להוריד ציפיות, גם את האיראנים. אנתוני בלינקן הגיע השבוע לאזור, בפעם החמישית מאז תחילת המלחמה. התואר אותו תואר; הדילוגים אותם דילוגים; הכוונות טובות. הכוח לא אותו כוח.
צודקים תושבי הצפון שמסרבים לשוב לבתיהם כל עוד כוח רדואן אורב להם מאחורי הגדר; צודקים השרים שמצביעים על הסכנה הטמונה במלחמה בשתי חזיתות לפחות, מול טילים מדויקים, ללא גיבוי אמריקאי. המדינה תצא מזה בסוף: היא חזקה דיה, יקרה דיה לישראלים, לתושביה. אבל הדרך ארוכה, והעובדה שיש לנו ממשלה משותקת, שקועה בשחיתות סקטוריאלית, פרחחות עבריינית ואינטרסים אישיים מאריכה עוד יותר את הדרך.
הגנה הורגת
אוגדה 91 מופקדת על גבול לבנון, מראש הנקרה עד ר'ג'ר, בעצם, מהים (התיכון) עד הנהר (חצבני). מפקד האוגדה הוא תת־אלוף שי קלפר, מח"ט גולני בעבר. באחת הפגישות שלו עם ראשי היישובים הוא חזר באוזניהם על ההבטחה של שר הביטחון: בכל מקום שבו הציב צה"ל כיתה תהיה מחלקה; בכל מקום שצה"ל הציב מחלקה תהיה פלוגה. תודה רבה לכם, אמרו לו שניים מהוותיקים, למודי קרבות. אין לנו שום כוונה לחיות בין הפלוגה שלך לגדוד שלהם.
כשקלפר נכנס לתפקידו, באפריל 2022, הוא שינה את ניסוח המשימה האוגדתית: במקום הרתעת האויב, היערכות להתקפה על הגליל. תרחיש הקצה בעבר דיבר על יישוב אחד - קיבוץ מצובה, למשל - שיתמודד עם התקפת פתע ממנהרה. התרחיש המעודכן שעליו התאמנו כוחות האוגדה כלל את כיבוש הגליל כולו.
האוגדה ערוכה עכשיו לכניסה ללבנון: זה מה שמבקשים המפקדים; זה מה שרוצים החיילים. מהדרג הלוחם לא נכון לצפות למשהו אחר, בוודאי לא לאחר שלושה חודשים של המתנה לפקודה. לא תפקידם לראות את התמונה כולה.
האם נסראללה התכוון לעולל בגליל את מה שעולל סינוואר בעוטף עזה? לא בדיוק, אומר גורם צבאי. כן, הוא היה רוצח ואונס אבל הוא היה גם מתבסס ביישובים ולא בורח מהם. גם תוואי השטח שונים. רצועת עזה היא מישור; הגליל הררי. לצה"ל היה קשה יותר להשתלט על היישובים ועל הצמתים מחדש.
איש איננו יודע מה היה קורה אילו בבוקר 7 באוקטובר חיזבאללה היה תוקף את הגליל. נסראללה בחר במקום זה בירי מנגד ובשיגורים קצרי טווח. זה איפשר לצה"ל להתארגן למה שהצבא קורא הגנה אקטיבית או הגנה הורגת. למעשה נוצרו משני צידי הגבול שתי רצועות ביטחון ריקות מאזרחים. בצד הישראלי נטשו 70־80 אלף נפש; בצד הלבנוני מספר דומה. ישראל הרסה את עמדות חיזבאללה לאורך הגבול ומקורות שיגור בתוך הכפרים; חיזבאללה זרע הרס במוצבי צה"ל וביישובים. 2,000 חימושים תלולי מסלול נורו על ידי חיזבאללה מתחילת הלחימה עד שלשום, והיד על כפתור המשגר נטויה. מניין ההרוגים והפצועים בשני הצדדים גדל מדי יום, אבל רחוק מלהצדיק מלחמה.
כל זה בגדר משחק מקדים. ביקרתי שלשום במטולה, יישוב שמופגז מדי יום. ראש המועצה דוד אזולאי ישן על מיטת שדה בחמ"ל. "כל לילה אני מסכם כמה חטפנו במשך היום, הולך לישון וקם לאותו יום בדיוק", אמר לי. "שום דבר לא משתנה. אני לא רוצה מהממשלה כסף. אני רוצה אופק". מה היית עושה אילו אתה היית ראש ממשלה, שאלתי אותו. "הייתי מחליט", אמר.
הפקודה לקראת כניסה קרקעית ללבנון מוכנה. היא ממתינה, במצב נצור, בפיקוד הצפון ובאוגדה. בדרג המדיני מדברים על שלושה תרחישים לאחר שישראל תעבור לשלב הבא, המצומצם יותר, בלחימה בעזה: או שהתיווך האמריקאי־צרפתי יביא להסכם שישכנע את התושבים לחזור; או שחיזבאללה יפסיק לירות וישראל תמשיך לירות, עד להשגת הסכם; או שהמצב יסלים עד למלחמה כוללת. התרחיש הכי גרוע, בראיית הכוחות בשטח, הוא שחיזבאללה יפסיק לירות. מבחינת העולם אפשר יהיה לחזור בצפון אל כללי־המשחק של 6 באוקטובר. האם התושבים יחזרו לבתיהם? ספק גדול.
טנקים על המדשאות
במלחמת לבנון השנייה, ב־2006, הצטרפתי לפלוגה של חטיבת אלכסנדרוני שישבה בראס אל־ביידה, כפר בגזרה המערבית בלבנון. כאשר חיילי החטיבה הגיעו אל הימ"ח שלהם בעין זיתים הם גילו מדפים ריקים וקיטבגים שדודים. האוגדה התמכרה למסכי הפלזמה: אם הייתה תוכנית היא לא הובנה ולא הגיעה לשטח. מפקד האוגדה היה גל הירש: נדמה לי שאני פטור מלהסביר.
כתבתי דברים קשים מאוד על ניהול המלחמה. הדברים נכתבו תוך ידי מלחמה: אף אחד לא ראה בהם בגידה, גם לא מי שעמד אז בראש הממשלה, אהוד אולמרט. לאחר שלוחמי אלכסנדרוני השתחררו הם נסעו לקריית הממשלה בירושלים. מאהל המחאה שהקימו היה הבסיס לתנועת מחאה שהלכה והתרחבה. ביקרתי אותם יום יום. ראיתי איך מחאת לוחמים צודקת הופכת לקמפיין פוליטי מניפולטיבי. ידיים נעלמות, ידי ראש האופוזיציה נתניהו ועוזרו המוכשר נפתלי בנט, ניהלו את הקמפיין, מעל לראשם של הלוחמים. נפרדנו כידידים.
שבתי ופגשתי אותם לאחר המלחמה, בבסיס האימונים בצאלים, מתאמנים בלחימה בשטח בנוי. רוב אנשי אלכסנדרוני באים מגולני ומגבעתי. על מורשת גולני גאוותם. אנשים טובים; לוחמים מעולים. מאז 7 באוקטובר הם בגבול הצפון.
רס"ן אליה לוי הוא מפקד הפלוגה שמוצבת כרגע בקיבוץ מ'. בן 28, רווק, תל־אביבי, מזוקן ומשופם. לומד חשבונאות ומנהל עסקים ברייכמן; מתפרנס מנדל"ן. הקשר שלו הוא רועי בוקובזה מגבעת שמואל.
שאלתי אותם מה מצאו בימ"ח כשהתגייסו ב־7 באוקטובר. "הכל היה מוכן לכניסה ללבנון, כולל שקיות שתייה", אמר אליה. "הגיוס הגיע ל־140 אחוז. לאחר 80 יום ברור שיש שחיקה, אבל כמה עזבו בפלוגה שלי? אפס".
את שבעת השבועות הראשונים הפלוגה עשתה במוצב על הגדר. "חודש ישנתי בנעליים, הקסדה מתחת לראש", אמר. אחר־כך יצאה הפלוגה לרענון ולאימונים, ובשבת האחרונה הגיעה למקומה הנוכחי. "מכיוון שאני רווק אני לא תלוי באף אחד", אמר אליה. "כאשר לבעלי משפחות יש בעיות אני מקבל שיחות מהנשים שלהן".
האם מילואימניקים מקטרים, שאלתי. "כן", אמר. "צריך לתת לזה מקום. פעם־פעמיים שיחררתי אנשים הביתה. כל מי שיצא חזר".
רוב הקיבוץ יושב על מדרון אחורי. החלק הגבוה, המערבי, חשוף ללבנון. מוצב של צבא לבנון משקיף על הקיבוץ. בינתיים לא נוגעים בו, למרות שצבא לבנון, לפחות בדרום המדינה, נשלט על ידי חיזבאללה. מעבר למוצב ממוקמת [...], עיירה לבנונית שמשתרעת על כתף ההר. "מיד לאחר שהגענו קיבלנו מתנה", אמר אליה, "זיהינו משגרים בלב [...]. הם ירו פצמ"רים. הורדנו שלוש מטרות".
תושבי הקיבוץ עזבו, לבד מכיתת הכוננות ומשפחה אחת שמאסה בשהות בבית־מלון והעדיפה לחזור. היחסים בין הצבא לקיבוץ לא נעדרי חיכוך: יעידו הגדרות והמדשאות שנדרסו על־ידי הטנקים, יעידו הכבישים שנחרשו.
אנחנו עומדים באחד הרחובות האלה. מאחורינו הטנקים, לצידנו האכזריוֹת, כלי הרכב שישמשו את לוחמי החי"ר, אם וכאשר. רב־סרן משה בכר הוא מפקד פלוגת שריון בחטיבה 8, בגדוד שמספרו 89 - הגדוד שעליו פיקד משה דיין במלחמת השחרור. בכר הוא תושב צפון תל־אביב. "לא חיכינו לצו 8", אמר. "כשהתחילו הדיווחים בטלוויזיה על האירועים בעוטף עזה התחילו הטלפונים בין החבר'ה. אמרנו, גם לא ישלמו לנו אנחנו באים. נשיקה לאישה ויאללה".
הטנקים נסעו על הזחלים מהימ"ח צפונה, בדרכי עפר. ההתייצבות הייתה מלאה. "באנו לעבוד", אמר. "התחושה הכללית היא שהמלחמה צודקת. מה שאנחנו עושים כאן מאפשר לצה"ל להילחם בדרום".
עד כמה שאני יכול לשפוט, ההתלהבות שלהם אותנטית. חורבן ה־7 באוקטובר הוליד קונצנזוס שגובר, נכון לעכשיו, על מחלוקות פוליטיות. יש להוסיף לכך את ההכרה המחודשת בלוחמי המילואים, גם בנחיצות שלהם וגם בהקרבה, ואת ההכרה המחודשת בשריון, כנדבך מרכזי בלחימה של צה"ל.
"באנו על מנת להיכנס", אמר אליה לוי. "יכול להיות שיהיה סידור מדיני זמני אבל בסוף תהיה פעולה. גם אם זה ידרוש להישאר בצבא תקופה ארוכה אנחנו נעשה את זה".
הנכונות להילחם היא הנכס שהלוחמים מפקידים בידי הממשלה. אני לא בטוח שהממשלה יודעת מה לעשות בו.
להמציא בעיות איפה שאין
אחד מתושבי מטולה נפטר בשבוע שעבר. הוא נפטר מחוץ ליישוב: למלחמה לא היה קשר למותו. משפחתו ביקשה לקבור אותו בבית העלמין של המושבה. התנהל משא ומתן, שבסופו הצבא הסכים לאשר הלוויה, בתנאי שתתקיים עמוק בתוך הלילה, והשהות בבית העלמין לא תעלה על עשר דקות. הטקס, במעמד בני משפחה בלבד, התקיים ליד השער הצהוב, בכניסה למושבה. האזור הזה נחשב ליותר בטוח.
50 טילי קורנט חטפה מטולה עד שלשום, 15 פצצות מרגמה, רחפנים נושאי תחמושת, כטמ"מים. שמונה בתים במושבה נהרסו לחלוטין, עשרות ניזוקו. אחד שחטף הוא בית בן 127 שנה, ברחוב המרכזי של המושבה.
בינתיים, הנזק מהטנקים גדול מהנזק מחיזבאללה. עצוב לראות את המושבה היפה הזאת, פנינת תיירות, בשיממונה, בנזקיה. ובכל זאת, את נזקי הרכוש ניתן לתקן. בסוף זה כסף. רוב הבעיות שצצו ב־7 באוקטובר לא ניתנות לפתרון בכסף. שלושה חודשים אני מתאר אותן, אחת לאחת. אזכיר כאן עוד בעיה בוערת: הזמן. הישראלים הם עם ממוקד פתרונות. ככל שמתמשכת העקירה מהבית גובר הרצון למצוא בית חלופי. חלק מהמשפחות בדרום ובצפון שכרו דירות במרכז הארץ. הילדים נכנסו למסגרות. השיבה לצפון ולדרום כרוכה לא רק בשיקום הביטחון ותחושת הביטחון - גם בניתוק מחודש משגרת החיים. אסור שהמלחמה הזאת תכווץ את ישראל לגוש דן.
מנגד, לא מוכרחים להמציא בעיות במקום שאינן. המגזר ההתנחלותי בולט בכל היחידות הקרביות - גם ברשימות הנופלים. כל הכבוד. אבל זה לא מצדיק לקדם רעיונות אוויליים. מאות אלפי פלסטינים עקורים מתגוררים עכשיו באוהלים בשטח שהיה גוש קטיף - שם הם רוצים להתנחל. אחד השרים נסע לניחום אבלים בהתנחלות. המשפחה מצאה נחמה בתקווה שממותו תצמח עיר יהודית ברצועת עזה - עיר קטיף. לצבי פוגל מסיעת בן גביר יש רעיון עוד יותר מופרך - למלא את עזה החרבה במתנחלים. בן גביר ייגן עליהם בגופו.
דרוש מפקח
עמית סגל מערוץ 12 בישר שלשום שעל־פי הטיוטות שהוחלפו בין שופטי בית המשפט העליון רוב השופטים מתכוון לפסוק נגד ביטול עילת הסבירות. סקופ נאה. ידיעה חשובה. בשוליה, היא מלמדת אותנו שגם הלשכות הסגורות של שופטי העליון פרוצות עכשיו למדליפים. כמוהן כקבינט המלחמה. הכל פתוח. הכל מתועד. בית המשפט העליון האמריקאי הקדים את העליון בישראל: זה קרה ערב ההחלטה על ביטול ההיתר להפלות. המדליף היה שופט או עוזר לשופט: כשמדובר בהדלפה פוליטית כל עוזר דעתן הוא מקור.
בהנחה שהידיעה נכונה ותישאר על כנה עד פרסומה ב־12 בינואר, ההחלטה מאששת את כוחו של בית־המשפט העליון כמפקח על הממשלה. השאלה אם הכוח הזה מוצדק או לא פתוחה לוויכוח. דבר אחד לא שנוי במחלוקת, בוודאי לא אחרי אירועי 7 באוקטובר וההתנהלות אחריהם: הממשלה הזאת, בהרכבה הנוכחי, זקוקה נואשות למפקח.
