לפני יומיים פגשתי מישהו שעד לאירועי 7 באוקטובר היה ביביסט מושבע. אחרי המחדל הגדול הוא היה מזועזע. דמותו של נתניהו כמר ביטחון נסדקה בעיניו לחלוטין וזה היה שבר נורא. הוא הפסיק לצפות בערוץ 14, הערוץ היחיד שבו צפה, והודיע שלעולם לא יצביע יותר לנתניהו ולליכוד. השבוע, כשפגשתי אותו שוב, סיפרתי לו בצער שבבניין שבו אני מתגוררת, נהרג בן השכנים בקרבות בעזה.
אהה, הוא הפטיר, התל־אביבי השני שנהרג.
באותו רגע ידעתי. הוא חזר הביתה, לערוץ 14, למקום שבו התחיל השיח שבו ממיינים את המתים לפי אזורי המגורים שלהם. מין חשבון דמים כזה: כמה מהמתים הם בני הציונות הדתית, כמה תל־אביביים, כמה מהפריפריה. כמו בחשבונייה עם חרוזים, כזאת שבילדותנו היינו עושים בה פעולות חשבון, נעשה עכשיו מיון של החברה הישראלית לפי מספר החיילים שנהרגו בכל אזור, בכל מגזר.
אם יש משהו שמסמל את החזרה של החברה הישראלית לנורמליות, זה כנראה שיח השנאה הזה. השיבה לפוליטיקה של זהויות. בלי משים, הסולידריות שנולדה ב־7 באוקטובר מתחילה להתפוגג. הערבות ההדדית שאפיינה את החודשים האחרונים, כשכל חלקי החברה נלחמים שכם לשכם; ההתעוררות של החברה האזרחית שהחליפה את השירותים הציבוריים ונתנה מענה לכל חלקי החברה; התקווה שמתוך ההרס והמוות תצמח כאן חברה חדשה - כל זה הולך ומתאייד. והנה אנחנו חוזרים ל־6 באוקטובר, לאותם ימים של שסע וקרע, של הפרד ומשול.
יש לזה, כמובן, גם גילויים מכוערים בכנסת, כפי שזה התבטא היטב בנאומה של ח"כ מרב בן־ארי מיש עתיד. כשהשיבה לשרה אורית סטרוק מהציונות הדתית, בן־ארי התפוצצה על הדוכן במליאה. "עשר פעמים אתם מדברים על הלוחמים שנופלים מההתנחלויות. ובתל־אביב לא? ובגבעתיים לא? ובהרצליה לא? וברמת־גן לא? כל יום אני בשבעה של חיילים", זעקה. "אכפת לי מה הם הצביעו? הם מתים אחד עם השני. אחד על השני. כל עם ישראל נפגע. אין משפחה שהטרור לא נכנס אליה הביתה".
אבל זה לא הדבר היחיד שמצביע על חזרה ל"נורמליות". לשיח השנאה. לאווירת השיסוע. הפילוג. גם היחס למשפחות החטופים. איזו דרך ארוכה נעשתה ביחס אליהם מהיום של הטבח והפוגרום ועד לימים אלה, כעול, כמי שמפריעים לצבא לעשות את מה שצריך, כמי שבגללם חיילים נהרגים. ויש כבר גם מי ששואלים, האם המחיר הכבד בחיילינו כדי לחלץ את החטופים, הוא לא כבד מדי.
מכונת הרעל של נתניהו מצליחה גם כאן לעשות את ההפרדה: הלוחמים הגיבורים שמקריבים את חייהם זה הימין – הציונות הדתית, הליכוד, הפריפריה. ואילו החטופים ובני משפחותיהם, בני הקיבוצים והיישובים, זה השמאל. בני משפחה שמבטאים עמדה ימנית, שמביעים תמיכה בהנהגה ונותנים גיבוי מלא לצה"ל ולהמשך פעילותו – הופכים בין רגע לגיבורים, זוכים לאהדה והדהוד של השופרות ומכונת הרעל.
שום דבר פה לא קורה במקרה. התוכנית האסטרטגית של נתניהו היא לקנות כמה שיותר זמן עד לבחירות, ולהחזיר את הציבור אל הימים שלפני 7 באוקטובר. אל הוויכוח הציבורי שהיה אז, בין ימין לשמאל, בין יהודים לישראלים, אלה ששכחו מה זה להיות יהודים. הדרך היחידה שלו לשרוד היא להתרחק כמה שיותר מהמחדל ולהחזיר אותנו לשנאה הפנימית, לקרב הזהויות.
הכוח שלו כל השנים היה הביטחון. כל עוד הוא נחשב מר ביטחון, הצליח לו. כל זה התרסק. הוא ניסה להיוולד מחדש כמר מדיניות: הניסיון להחזיר את אוסלו, את ההתנתקות, להחיות את הוויכוח על שתי מדינות לשני עמים. אני היחיד, הוא אומר, שאוכל להתמודד מול ארה"ב בדרישתה להקמת מדינה פלסטינית. גם זה לא ממש הצליח, בציבור הישראלי שעדיין מלקק את פצעיו ושהשאלה של שתי מדינות לשני עמים לא עומדת מבחינתו על סדר היום.
כל מה שקרה השבוע קשור לאותם ניסיונות של נתניהו למצב את עצמו כמועמד לגיטימי לבחירות הבאות. כן, כן, הוא עדיין מתכוון להתמודד על ראשות הממשלה, למה לא, מה קרה?
נתניהו מבין שגנץ יעזוב עוד מעט את הממשלה. שבועיים, שלושה, חודש - זה יקרה. לכן הוא לא מתאמץ יותר מדי כדי להחזיק אותו. הוא מסתכל על הקואליציה שלו כעל פוליסת ביטוח ועל גנץ כנכס אבוד. זו גם הסיבה שהוא לא שובר את הכלים עם בן גביר, כמו בפרשת נציבת שירות בתי הסוהר, קטי פרי, והאופן שבו הסתיימה כהונתה - בניגוד להסכם של נתניהו עם המחנה הממלכתי.
זה לא שנתניהו רוצה לריב עם גנץ. בכל זאת, יציאתו מהקבינט תסמן את סוף המלחמה ותהווה אות לפתיחת תנועות המחאה. אבל הוא לא יישכב על הגדר בשביל השותפות הזאת.
גם ההדלפה לעמית סגל, של טיוטת פסק הדין בבג"ץ הסבירות, לפיה החוק ייפסל ברוב דחוק – יכולה להתפרש כחלק מהחזרה לשיח הקודם, מההתרחקות מהלם המחדל לנושאים "אידיאולוגיים".
קודם תוקעים סכין בגב של הצבא, של ראש השב"כ וראש אמ"ן, כמי שאשמים במחדל. אחר כך מנסים ספין מדיני, גם אם הוא תקיעת אצבע בעין לממשל האמריקאי. ואז מנסים להקטין את גנץ - בזלזול בהסכם שנחתם איתו וגם בהתנפלות על נוכחותו במסיבה לכבודה של נועה תשבי (חייבים להודות ביושר, שאם נתניהו היה נתפס ככה, מכונת הרעל של השמאל גם הייתה עובדת שעות נוספות).
ועכשיו, חוזרים למלחמה בבית המשפט העליון. ומה יכול להעיד יותר על הצביעות, האירוניה, חוסר הבושה, מתגובתו של שר המשפטים, יריב לוין, האשם הראשי במה שקרה פה במדינה בשנה האחרונה, לטיוטת בג"ץ. "בעוד שחיילנו נלחמים זה לצד זה בחזיתות השונות", כתב לוין, "ובשעה שהעם כולו כואב את אובדנם של חיים רבים, אסור לקרוע את עם ישראל במחלוקות".
הוא באמת חושב שכולם מטומטמים.
גם היחס למשפחות החטופים מעיד על השיבה למדיניות הפילוג והשיסוע. איזו דרך ארוכה נעשתה ביחס אליהם מיום הטבח ועד לימים אלה, שבהם הם נחשבים כעול, כמי שמפריעים לצבא לעשות את מה שצריך, כמי שבגללם חיילים נהרגים
