כשעדן וסלי יצאה לחפש את חברתה עמית בוסקילה, שבילתה במסיבת נובה ברעים והקשר איתה אבד, היא לא תיארה לעצמה לאילו מראות תיחשף בדרך. וסלי תיעדה את הזוועות מאותו מסע חיפוש, כולל התמונה המפורסמת של "האישה בשמלה השחורה" שהפכה לסמל לאונס שעברו נשים על ידי מחבלי חמאס. הצילום פורסם בתחקיר “הניו יורק טיימס” על מעשי האונס ב־7 באוקטובר, שהתבסס בין היתר על עדותה של וסלי. את עמית בוסקילה היא לא מצאה באותו יום. היא נחטפה לעזה ונמצאת בשבי חמאס עד היום.
“אני ועמית חברות ילדות", מספרת וסלי (30), מכונאית רכב במקצועה. "עמית לא סיפרה לאף אחד שהיא הולכת למסיבה. היא הייתה אמורה לצאת איתי ביום שישי ובסוף יצאה למסיבה הזו. באותו לילה יצאתי לבלות והייתי ערה כשהתחילו האזעקות. עוד לא עיכלתי שעמית שם ושהיא בסכנה. היא כתבה הודעות לחברה אחרת: ‘ירו בי’. הגעתי לאמא שלה במוצאי שבת. היא התחילה לבכות ואמרה לי: ‘אני רוצה את הבת שלי בחזרה’. החלטתי שאני נוסעת לחפש אותה. כולם אמרו לי לא לנסוע כי היו עדיין מחבלים באזור. נסעתי עם עוד שלושה חברים לפי המיקום שהיא שלחה לנו בכביש 232”.
את הזוועות שראתה באותו יום היא לא יכולה לשכוח. אזהרה: דבריה כוללים תיאורים קשים לקריאה. “היו שם מראות מאוד קשים. היו מאות גופות. גופות של אנשים עם חצי גוף בחוץ וחצי גוף בתוך האוטו, חלקי גופות מפוזרים בכביש. אף אחד לא נגע בגופות עדיין. חיפשנו את עמית, אבל לצערי לאורך כל הציר היו רק גופות. חשבנו שאולי יהיה לנו קצה חוט לדעת מה עלה בגורלה של עמית והמשכנו לחפש.
"פתאום ראיתי גופה של גבר ולידו גופת בחורה. ביקשתי מהחברים לעצור. זה היה נראה שהיא נאנסה וגם נשרפה וגם נרצחה. גם ירו בה וגם שרפו אותה. היד שלה כיסתה את הפנים, היה לה פצע ירי בלחי והיא הייתה בלי תחתונים. הרימו לה את השמלה כלפי מעלה ואנסו אותו ואחרי שסיימו לאנוס שרפו אותה. זה לא מראה שעין אנושית יכולה לראות. האנשים שהגיעו איתי קיבלו את זה ממש קשה וביקשו לחזור הביתה”.
וסלי לא התייאשה ונסעה למקום הטבח מדי יום כדי למצוא את חברתה, ועל הדרך גם עזרה למשפחות הנרצחים והנעדרים לקבל מידע על יקיריהן: “נסעתי לשם כל יום והייתי מעלה לרשתות תמונות של אנשים. בעקבות הסטורי שלי אנשים גילו את יקיריהם שנרצחו. קיבלתי מאות הודעות של משפחות שמחפשות בני משפחה".
לרוע המזל, זו לא הפעם הראשונה שווסלי מתמודדת עם חוסר ודאות שכזה. לפני עשר שנים חיפשה את אביה הנעדר, שנמצא מת אחרי ארבע שנים. “הבנו שעמית בשבי, אבל עדיין לא יודעים שום דבר, אם היא בחיים. אף אחד מהחטופים לא ראה אותה. מה שעברתי עם אבא שלי ממש מזכיר את מה שאני חווה עם עמית. אי־אפשר להסביר במילים. לא ישנתי ימים ולילות. אני מרגישה שהברק הכה בי פעמיים. עמית היא חלק ממני. גדלנו ביחד. עברתי איתה המון”.
“היו לי סיוטים בלילות ופלאשבקים”, היא מספרת מה חוותה מאז פרסום התחקיר בניו־יורק טיימס. עכשיו היא מחכה שעמית תחזור מהשבי: “יש לי תקווה שעמית תחזור בחיים. היא פייטרית, היא מאוד אהובה והיא תגרום למחבלים לאהוב אותה ממש. היא בחורה ששורדת ואני מאמינה שהיא תחזור בחיים. לא רואה אפשרות אחרת”.
