גם עכשיו, שבועות ספורים אחרי שראתה לראשונה את "התמונה", וזיהתה את תווי פניה מעל גוף בעירום מלא, שירלי פינטו מתקשה להיזכר אם הבהלה שאחזה בה גברה על התדהמה - או להפך. "זה כואב, זה משפיל, רק לאישה שעומדת בפרונט יכולים לעשות דבר כזה. אין לי מושג אם נועה תשבי גם ספגה משהו כזה, אבל לא נראה לי שאפשר להינצל מזה", היא מספרת. "הגוף שלך הוא המקום הכי פרטי שלך ופתאום את חשופה לכל העולם".
נראה לך שהיה ברחבי הגלובוס מישהו שלא קלט שזה פייק?
"אני בטוחה שכל מי שהתמונה הזאת קפצה לו באינסטגרם הבין מיד שהיא פיקטיבית, למרות שרק הראשונות נוצרו בפוטושופ. עם הזמן תומכי חמאס השתכללו, עברו לבינה מלאכותית, וזה נראה ממש אמיתי. ברור שהראיתי אותן למייקל, בעלי. מה הוא אמר? שלכל מלחמה יש מחיר. גם למלחמה שלי".
שירלי פינטו (35), מי שהייתה חברת הכנסת החירשת הראשונה, נרתמה מאז 7 באוקטובר לעזרה לאנשים עם מוגבלות וגם להסברה בשפת הסימנים בארץ ובעולם. במסגרת פעילותה נאלצה להתמודד גם עם הצדדים הפחות נעימים של הרשת, למשל עם מהגר עיראקי שחי בשוודיה ("האקר מקצועי עם עשרות אלפי עוקבים") והפיץ תמונות עירום מזויפות שלה, או עם חירש מקהיר שעלה לזום שלה עם חירשים מאירופה ו"צילם איך הוא לוקח את התמונה שלי לשירותים, לאסלה, ומשתין עליי. יש יותר משפיל מזה? הוא לקח את התמונה הרשמית שלי מהכנסת, גזר ממנה את הרקע והדגל, והראה בגאווה איך הוא נועץ בי חרב. ברוטליות ברמה שהיא באמת בלתי נסבלת".
הגשת תלונה במשטרה?
"לא, מה הטעם? הם ילכו לעצור מישהו בשוודיה? כשהוא ניסה לסגור לי את החשבונות ברשת ביקשתי עזרה ממטא, והם לא מצאו לזה פתרון. הפיד שלי מלא ב'פאק יו' ובדגלי פלסטין ותמונות של חזירים, לא משנה כמה אני חוסמת".
וכשראית את עצמך בלבוש חוה, לא שאלת את עצמך למה הפכת, ביוזמתך, לשגרירת הסברה ישראלית?
"אני מודה שהמחשבה הזאת עברה לי בראש, אבל רק לרגע. למה שהפלסטיני הזה יסתום לי את הפה? הרי זה בדיוק מה שחמאס רוצה. לצערי, מאז 7 באוקטובר אני עדה לעוד תופעה מדאיגה. ערביי ישראל - חירשים, כאלה שעזרתי להם בהנגשת הכפרים ובמציאת מסגרות חינוך משלבות לילדיהם - הפכו לאילמים. אף אחד לא מגנה, אף אחד לא מדבר, מההתחלה ועד עצם היום הזה".
וזה בדיוק מה שדוחף אותה קדימה. "כבר קיבלתי איומים על חיי, מישהו ניסה לברר באיזה גן הבן שלי לומד, אבל שום דבר לא יעצור אותי. אני אמשיך בדרך שלי. בעולם יש כ־70 מיליון חירשים, לא בדקו כמה מהם יהודים, ובתחילת המלחמה כל החירשים בעולם ניזונו רק מפייק ניוז, מפני שישראל לא דאגה לייצר עבורם סרטוני מידע והסברה עם העובדות והמספרים האמיתיים בשפת הסימנים הבינלאומית".
"סובלת מאטימות החברה"
הנה קיצור תולדות פינטו, חירשת מלידה. "אף פעם לא הבנתי את השאלה 'למה את כל הזמן מתעסקת במוגבלויות?' אז הנה התשובה. אני חירשת, הילדים שלי — נבות (5) וכרם (שנתיים וחצי) — חירשים, בעלי חירש, הוריי חירשים. עם השנים אמא גם התעוורה, ואז אבא עזב את הבית והם התגרשו, ילדות לא פשוטה. וגם סבא וסבתא מצד אבא היו חירשים, אולי היו נישואים בין קרובים מדי שהתחילו את הגנטיקה הלקויה. אז מי יפעל למען כל האנשים עם המוגבלויות אם לא אני? המוגבלות, הקשיים וחוסר הנגישות הם חלק בלתי נפרד ממני. נולדתי עם זה ואמות עם זה".
איך הגבת כשגם בנך ובתך אובחנו כחירשים?
"שמחתי. אני יודעת, זה נשמע מוזר, אבל אצלנו זה שונה. כולנו דוברי שפת הסימנים, שהיא כמו כל שפה, ויש לנו קהילה. כשנולד אחי אביב (30), היחיד ששומע, הוריי לא ידעו איך לגדל אותו. הוא למד את שפת הסימנים כשפת אם ובמקביל למד לדבר עברית. בישראל, אגב, יש קרוב ל־850 אלף אנשים עם ירידה בשמיעה. כשנהג עצבני יוצא עליי ב'לא שמעת כמה צפרתי לך?' אני עונה בכנות, 'לא'. וכששואלים אותי אם אני סובלת מחירשות אני עונה, 'לא, אני סובלת מאטימות החברה'. זה מה שחוויתי כשסיימתי את לימודי המשפטים. חיפשתי מקום להתמחות, שלחתי קורות חיים לעשרות משרדים, ובדף של הפרטים האישיים, אחרי תאריך לידה וכתובת, ציינתי שאני חירשת. אני לא מתביישת בזה, כמו שאני לא מתביישת בעובדת היותי בת. אף אחד לא חזר אליי. רק אחרי שמחקתי מקורות החיים את ה'חירשת', זומנתי לראיונות באותם משרדים שקודם התעלמו ממני לגמרי, ולראיון הגעתי עם מתורגמנית".
בגיל 24 היא נישאה למייקל קדוש, יליד ארה"ב. "הוא בן הזקונים במשפחתו, אחרי שלושה ילדים שומעים, והחירש היחיד. הוריו חיפשו בכל היבשת מסגרת חינוכית שמתאימה לילד יהודי חירש. משפחתו עשתה עלייה כשהיה בן שבע, היום הוא מהנדס נתונים בסלקום ושחקן כדורגל בנבחרת החירשים שזכתה באליפויות באירופה. הכרנו כשהייתי בת 14, באחד הטיולים של עמותת 'שמע'. באתי מהקריות, והוא בא מהמרכז. מאז אני רעש וצלצולים, ומייקל בורח מהם. סידור מושלם".
מפלגה של חירשים מעולם לא עמדה אצלה על הפרק. "חס וחלילה, זה יוצר הפרדה, 'הם השונים ואנחנו הרגילים', אנשים עם מוגבלויות צריכים להשתלב בפוליטיקה הכללית". אחרי שסיימה (בהצטיינות!) התמחות בדיני עבודה וזכויות אדם היא הצטרפה למפלגת ימינה של נפתלי בנט ואיילת שקד. "התמודדתי בארבע מערכות בחירות ורק ברביעית נכנסתי. ההשבעה שלי הייתה משהו שלא יישכח. שפת הסימנים נכנסה למליאה, הציבור הבין שלא כולם אותו הדבר, ושאנשים עם מוגבלויות לא חייבים לעבוד רק בתחנת דלק או בניקיון. הם שואפים להיות מה שהם יכולים להיות. אחרי שימינה התפרקה, המחנה הממלכתי הציעו לי מקום 23. הסכמתי, למרות שידעתי שהוא לא ריאלי, בעקבות שיחה ארוכה עם בני גנץ. התרשמתי מהרצון שלו לאחד את העם. אני עדיין ברשימה, במקום 23, והמטרה היא לחזור לכנסת בבחירות הבאות - אחרי שנתניהו ילך, הוא חייב לקחת אחריות ולפרוש - ולהמשיך את העבודה שהופסקה".
שנה ו־21 שבועות בכנסת. במה את הכי גאה?
"כל חירש קיבל מהמדינה תקציב ל־45 שעות תרגום בשנה, את קולטת? בשנה! זה אומר שיש לך שבע דקות ביום לדבר. בארה"ב, למשל, התרגום הוא חופשי, ללא הגבלה, מפני שזו זכות בסיסית לתקשר. פניתי לשר הרווחה מאיר כהן, אמרתי לו שזאת בדיחה, הצעתי להעלות את התקציב ל־300 שעות בשנה, הוא הציע 120 ובסוף סגרנו על 70. להגיד לך שזה מספק? ממש לא, אבל גם זה משמעותי. תנו לנו את הכלים להיות שווים".
לתווך את האזעקות
עכשיו, בדירה שטופת אור בגני־תקווה, שהמרפסת שלה משקיפה אל כר דשא פסטורלי, אפשר לטעות ולחשוד שהעולם חזר ללבוש ורוד, אבל פינטו יורה בצרורות. לעיתים אפילו ליאת פיז'ו, המתורגמנית שצמודה אליה כבר תשע שנים, מתקשה להדביק את הקצב.
איפה היית ב־7 באוקטובר?
"במיטה. איפה יכולתי להיות ב־6:30 בבוקר? בסלולרי יש לי אפליקציה של פיקוד העורף וממש במקרה הוא היה מתחת לכרית. בדרך כלל הוא בצד של המיטה, אולי קראתי עד מאוחר ונרדמתי איתו. התעוררתי מהרטט. מי מצלצל אליי 20 פעם ברצף? לא ידענו שכבר היו מלא אזעקות בגני־תקווה. הערתי את בעלי, לקחנו את הילדים לממ"ד, וכשנבות שאל למה אנחנו יושבים דווקא שם אמרנו לו שזה חדר עם קירות עבים שמגינים עלינו. לשני ילדיי יש שתל שבלול שעוזר להם לשמוע, אבל בשבת ההיא, וגם בימים שאחריה, החלטתי לא להרכיב את השתלים על אוזניהם. העדפתי שאני אהיה זו שתתווך להם את האזעקות, מתי להיכנס ולצאת. נבות מבין שעכשיו יש מלחמה, אבל על הילדים שנחטפו לעזה לא סיפרתי לו. נבות ראה את השלט עם תמונות החטופים שהציבו מול הבניין שלנו, אבל לא שאל מה זה ומי הם. עדיין".
כבר במהלך השבת היא הוצפה בהודעות בהולות מאנשים עם מוגבלויות. "מחירשים שהתלוננו על אזעקות לא נגישות מפני שהסלולרי לא פועל בממ"ד ועד לאנשים בכיסאות גלגלים שחייבים לעבור לדירה עם ממ"ד נגיש. דיברתי עם עידן מוטולה, מנכ"ל 'שווים', איש מדהים, והצעתי לו להקים ביחד את החמ"ל הסגול, זה הצבע הבינלאומי שמסמל מוגבלויות. גייסנו מערך של מתנדבים שחלק מהם, אגב, הם אנשים עם מוגבלויות שבדרך כלל מטפלים בהם, והנה, סוף־סוף הם יכולים לטפל באחרים. כל מתנדב עבד בביתו אונליין, במשמרות, בהתנדבות מלאה, עד שמפעל הפיס הצטרף ותרם לנו מוקדנים. בניגוד לרוב החמ"לים האזרחיים שכבר נסגרו, החמ"ל שלנו עדיין פעיל. יש מקרים חדשים, פצועי מלחמה, מתמודדי נפש, אוכלוסיית המוגבלים גדלה. אני חוששת שרק בעוד שנתיים המדינה תתחיל לקלוט את גודל השואה, אבל האנשים האלה זקוקים לטיפול מיידי. זה צו השעה".
בעודה מגויסת בחמ"ל, היא פנתה לשר החוץ אלי כהן. "אמרתי לו שכל החירשים בעולם כבר מכירים אותי, תיארתי לו את הרעל שמחלחל מסרטוני הפייק ניוז ואת חוסר התגובה שלנו, והוא הציע לי להיות שגרירה להסברה ברשתות. התחלתי לצלם סרטונים בשפת הסימנים הבינלאומית. קיבלתי ממנו דפי עבודה עם המידע שחשוב להעביר לעולם, הצטרפתי למשלחת של השר שביקרה בכפר עזה ובבארי, ולמרבה האירוניה, הסרטונים שצילמתי מתוך ההריסות הם אלה שגרפו הכי הרבה קללות ואיומים. בחנוכה טסתי לארה"ב לשבועיים, הייתי אורחת הכבוד בקונגרס היהודי החירש שהתקיים בוושינגטון, משהו שנסגר הרבה לפני המלחמה ובעקבותיה קיבל משמעות מיוחדת. אחרי 7 באוקטובר, כשהם שאלו אם אגיע, עניתי, 'כמובן, אני מרגישה חובה מוסרית לחזק את הקהילה היהודית שמתמודדת עם האנטישמיות הגואה שלא נולדה רק ב־7 באוקטובר'. כבר באפריל, בערב יום השואה, קפץ לי סרטון של חירשת גרמנייה שטוענת שהיטלר צדק - את היטלר מסמנים עם השפם - ובלי לחשוב פעמיים פתחתי מצלמה ועניתי לה בטורבו. הכמויות של הלייקים והשיתופים הוכיחו לי שזאת חשיפה אדירה".
שמירה בכניסה לשכונות
במשך שבועיים היא סיירה בניו־יורק ובפלורידה, הרצתה ("איך אפשר לנהל משא ומתן על שלום לשני העמים עם אנשים שמסרבים להכיר בזכות היהודים למדינה?") השתתפה בפאנלים ותיעדה את המסע שלה בדיליי כדי שלא יידעו איפה בדיוק היא שוהה. נפגשה עם מייקל הרצוג, שגריר ישראל בארה"ב, והתחלחלה למראה האנטישמיות הגלויה. בהאלווין, לדבריה, יהודים פחדו לפתוח את הדלת לילדים בתחפושות. ובשכונות היהודיות יש שמירה כפולה. בכניסה לבית הספר היהודי ולבית הכנסת יש להציג תעודה מזהה ולעבור בדיקה, "כמו בשדה תעופה".
את הסטודנטים בקולג' היא עודדה לבוא ארצה, להתנדב בחקלאות, לנשום את האדמה. להורי הסטודנטים היא המליצה לחשב מסלול מחדש ולהחליף את הרווארד באוניברסיטה כחול־לבן. כששאלה את הקהל היהודי "מי מכם אוהב את ישראל?" כל הידיים הורמו, "אבל כששאלתי, 'מי מכם יודע מה קורה עכשיו בישראל?' ספרתי חמש אצבעות, מיעוט זעיר. ביקשתי מהם להגביר את המעורבות שלהם, לעקוב אחרי אתרי החדשות הישראליים ואחר הדיווחים של דובר צה"ל. הם חייבים לדעת את העובדות האמיתיות, אסור להם להיקלע לסיטואציה שבה הם יעמדו מול שאלות קשות ללא תשובה".
רגע השיא, מבחינתה, היה בערב הסיום של הקונגרס היהודי החירש. "שאלתי את 500 הנוכחים אם הם מכירים את 'התקווה' ותשובתם הייתה שלילית. פה אחד. אז הקרנתי על המסך את הטקסט, בעברית ובאנגלית, סימנתי איתם בשפת הסימנים, מילה אחר מילה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהם שרו את ההמנון של מדינת ישראל. הם בכו וגם אני בכיתי. הנה, גם ברגע זה אני בוכה".
