הן יקטלני לו(א) איחל
עד אגווע לא אסיר תומתי ממני
כי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב". כך מסכם הבורא את הוויכוח הארוך בין איוב לרעיו. במה דיבר איוב נכונה, ומדוע רעיו מואשמים שלא דיברו אליו נכונה, ואף נדרשים לכפר את פניו ולבקש ממנו על נפשם?
ספר איוב, מספרי החוכמה, מקורי ומיוחד במינו הוא מכל ספרי המקרא. מיוחד בנושאים שהוא עוסק בהם, מיוחד באופי השיח שעומד בעיקרו, מיוחד בתיאורי הכאב, מיוחד בתיאורי הרעות, האכזבה והבגידה, מיוחד בפניית האדם, הדורש משפט, אל אלוקיו, ומיוחד מאוד בסגנונו הספרותי העשיר, העמוק, מלא הדמיון, המליצה, תיאורי הטבע המרשימים והאמנות הנפלאה. הפסוקים מהדהדים לנצח באוזני מי שקרא אותם, ומרעישים את לבבו עד המאמר האחרון: "לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר".
עסקו בספר איוב התנאים בשלוש משניות, האמוראים בתלמוד בסוגיה ארוכה, גדולי הוגי הדעות שלנו. רבי סעדיה גאון בספר שלם מקורי מאוד, והרמב"ם ביריעה ארוכה שפרש במורה נבוכים שבה ראה בדברי הרעים את השיטות השונות בעניין הגמול והצדק בעולם, המקובלות במחשבה. כל המפרשים עסקו בו. יש מהם שביכרו לדלג על השירה הנפלאה, ואף סברו שהיא מאפילה על הרעיונות, ומקשה על ריכוז תשומת הלב בטיעונים הענייניים, אבל מי שאוהב ומעריך ביטוי ספרותי, יודע שגם העוצמה האמנותית מעניקה לספר את כוחו הגדול, ולא השאלות העומדות בבסיסו בלבד.
העולם סבור שהספר עוסק בבעיית הגמול והצדק שבהנהגה האלוקית בעולמנו. איוב זועק במר ליבו: "ארץ ניתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה". "תם ורשע הוא מכלה". והוא מבקש לדעת מה הן דרכי השם.
גם איוב וגם רעיו הם מאמינים גדולים בבורא. לרגע אחד לא סרה אמונתם. גם איוב וגם רעיו יודעים שהא־ל שופט בצדק, וכפי שתמה המאמין הגדול, אברהם: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". לפיכך עולה זעקתו של איוב הדורש תשובה: היכן הוא הצדק בהנהגת הא־ל בעולמנו? מאמצי רעיו להניח את דעתו בטיעונים שונים לא זו בלבד שאינם מניחים את דעתו, אלא שהם אף מגבירים את כאבו.
ודאי שבעיית הגמול והצדק שבהנהגת עולמנו היא מרכזית בספר, אבל היא אינה הנושא היחיד, ולדעתי אף אינו הנושא העיקרי והחידוש החשוב שבספר. הספר כולל גם נושאים מרתקים אחרים, ועיקרם הוא: היכולת של האדם לעמוד מול ה', להתווכח איתו ולבקש ממנו תשובה, והרשות הניתנת לו לעשות זאת אם דבק הוא באמת. אמנם על ביטויים מסוימים של איוב אמרו חכמים: "עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ", אבל הרי על כלל דבריו בוראו העיד עליו שהוא דיבר נכונה שלא כמו הרעים: "כי לא לפניו חנף יבוא". כלומר, שהא־ל מעדיף את מי שביושר תובע תשובה, על פני מי שמחניפים כדי להצדיקו בכל מקרה, אם כי כמובן יש לשמור על הסגנון המכבד בעמידה לפני ה' כדברי קהלת: "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹקים, כִּי הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".
וכך נאמר בתלמוד: "למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדול הגיבור והנורא, בא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. בא דניאל, אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. באו הם ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו — שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן, איך עושים כך ועוקרים תקנה שהתקין משה! — אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".
העיסוק בשאלה הזאת, הלגיטימיות בעמידה מול ה', חשוב לא פחות מהעיסוק בשאלת הגמול באיוב. והאמירה המפורשת הזו במקרא, יש לה משמעות עמוקה לדורות ובפרט לדורנו שחווה את מאורעות השואה הנוראה.
גם שאלת הרעות מרתקת. ברור שרעי איוב היו רעים נאמנים מאוד־מאוד. הרי מיד כששמעו על צרתו באו אליו לישב עימו ולנחמו, ועשו כל מה שביכולתם ליישב את דעתו, ואף על פי כן איוב התאכזב מהם קשות, וראה במעשיהם בגידה קשה: "(טו) אַ֭חַי בָּגְד֣וּ כְמוֹ־נָ֑חַל כַּאֲפִ֖יק נְחָלִ֣ים יַעֲבֹֽרוּ:(טז) הַקֹּדְרִ֥ים מִנִּי־קָ֑רַח עָ֝לֵ֗ימוֹ יִתְעַלֶּם־שָֽׁלֶג:(יז) בְּ֭עֵת יְזֹרְב֣וּ נִצְמָ֑תוּ בְּ֝חֻמּ֗וֹ נִדְעֲכ֥וּ מִמְּקוֹמָֽם".
ומתברר שה' דרש מהם לפייס את איוב, ולבקש ממנו להתפלל עליהם לכפר על עוונם ביחסם אליו.
מדוע נראה לאיוב שרעיו האהובים, שבאו לנחמו בעת צרתו, בגדו בו? מפני שידע בוודאות שהוא צדיק, ודרש צדק, ואילו הם ניסו לשכנעו שכנראה אין הוא צדיק, שהרי שופט צדק לא יעשה עוול. לדעתו, הם עשו כן כדי להחניף לא־ל, ואכן, המשנה במסכת בבא מציעא, מביאה את דברי רעיו של איוב כדוגמה לאונאת דברים שנאסרה בתורה: "ולא תונו איש את עמיתו" = "לא כשם שאמרו לו חבריו לאיוב: "זכור נא מיהו נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו'".
לכאורה, מסגרת הסיפור נותנת לנו הקוראים פתרון מראש שיניח את דעתנו, שכל מה שאירע הוא ניסיון שנועד להוכיח את תַּמּוּתוֹ של איוב לנוכח קטרוגו של השטן, אבל לא זו התשובה שמשיב הבורא מן הסערה לאיוב. אין הוא אומר לו: ניסיתי אותך, זכית ועמדת בניסיון, כשם שאמר לאברהם אבינו אחרי העקדה, וגם אינו מבטיחו אחרית טובה, כפי שאכן היה. במקום זאת הוא נגלה אליו מן הסערה ומתאר לפניו בסדרת שאלות רטוריות את בריאת העולם וההשגחה עליו. איוב דרש שה' ישיב לו על צעקתו. עצם ההתגלות מוכיחה שה' אינו רואה בכך חוצפה כלפי שמיא אלא מכיר בתמותו וצדקתו ומזכה אותו במתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לשאוף בחייו, התגלות ה' אליו. תוכן ההתגלות אינו משיב על שאלת הספר, מדוע צדיק ורע לו ומה הם דרכי ה' בעולם, אלא מראה לאדם את נפלאות הבריאה, את שליטת הא־ל בעולמו, באופן שאין שום כוח אחר נגדו. הוא שולט גם בלווייתן המסמל את כל הכוח ואולי גם את כל הרוע, ובכל איתני הטבע, ומנהל אותם.
מדוע חזון זה מרגיע את איוב? הוא עצמו מסביר: לשמע אוזן שמעתיך, עד עתה דנתי בדרכיך בדרכים עיוניות, אבל עתה עיני ראתך. זכיתי להתגלות. כלומר, לא תוכן ההתגלות אלא עצם ההתגלות היא המרגיעה את איוב. לא לו ולא לנו ניתנה תשובה לשאלתו על דרכי ה' בעולם. הרי כבר נאמר למשה עבד ה' על שאלתו, הודיעני נא את דרכיך, וראית את אחורי ופני לא יראו . ועל פי תרגום אונקלוס ניתן לפרש שהאדם יוכל למצוא פשר רק לאחר המאורעות.
כך כתב המשורר בן זמננו יעקב כהן:
מֵעִמְקֵי כָּל תְּהוֹמוֹת כָּל מַעְיְנוֹת נִשְׁמָתִי,
לְךָ, אֵל מִסְתַּתֵּר, אֶקְרָא - שְׁמַע תְּפִלָּתִי:
דְּרֹשׁ, אֵל, מַה־תִּדְרֹשׁ מֵאִתִּי - הִנֵּנִי!
רַק הַרְאֵנִי פָנֶיךָ, פָּנֶיךָ הַרְאֵנִי.
מָה עֲתַר הַחַיִּים, אָצַלְתָּ סָבִיב לִי?
מַה כָּל־פְּאֵר עוֹלָמוֹת, בִּלְבָבִי נָתָתָּ?
רַק צְלָלִים הֵם חִוְרִים מֵאוֹרְךָ הַגָּנוּז,
קַוִּים מְטֻשְׁטָשִׁים מִצַּלְמְךָ־אָתָּה.
וַאֲנִי שְׁתוֹת צָמֵאתִי מִמְּקוֹר הַמְּקוֹרוֹת,
וַאֲנִי רְחֹץ אִוִּיתִי בְּאוֹר הָאוֹרוֹת -
אֶת־פָּנֶיךָ, פָּנֶיךָ שָׁאַפְתִּי לִרְאוֹת!
אנו יודעים בסוף ספר איוב שיש מנהיג לבירה, אבל אנו לא יודעים לפרש את כל דרכיו שבוודאי הן בצדק. ההכרה בא־ל והשגתו המופיעות בסוף הספר מעמידות את האדם במקום אחר. משזכה איוב להתגלות, הזכות להכרת ה' ולדבקה בו גברה בעיניו על כל מה שהוא עבר.
אבל נשים לב לנקודה המסיימת באמת את הספר: "וה' שָׁב אֶת שָׁבית שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה":
איוב מוחל לרעיו ומתפלל עליהם, גילוי נפלא של רעות אמיתית שבאה בעקבות ההתגלות. לא ההתגלות אלא רק גילוי הרעות והמחילה הזאת היא המביאה לכך שה' שב את שבותו כבראשונה. •
