בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים // אלן סיליטו } תרגום: יוסי מילוא } כתר } 240 עמ'
הנובלה הפותחת את הקובץ המפורסם הזה מ־1959 ונושאת את שמו נעשתה גם לסרט מצוין מ־1962 בעל אותו השם. למיטב זיכרוני, עלילת הסרט נאמנה לנובלה. הנובלה הזו היא, למעשה, המחשה של התובנה הגדולה שהגיע אליה איש המחתרת של דוסטויבסקי: יותר משחפצים בני האדם בנוחות, הם חפצים בחירות. לכן, טוען איש המחתרת, אף אוטופיה, סוציאליסטית או אחרת, לא תצלח, אם תשלול מבני האדם את הזכות לחיות לפי שרירות ליבם. כאן, הגיבור והמספר, בן משכנות עוני ופשע שהגיע למוסד לעבריינים צעירים, שם נתגלה כישרונו יוצא הדופן לריצה, מחליט לוותר על הנוחות שכישרונו זה מניב כדי שיוכל להפגין ולממש את חירותו. נובלה יפה. ללא שומן, כמו גוף של אצן. עם תיאורים נהדרים של חוויית הריצה, על העצמאות שרוכש לו הגוף הרץ המיתרגמת לחירות רוחנית. גם הפשע שהביא את הגיבור למוסד מתואר כהלכה וקול המספר הנערי, המתוחכם אך הלא־אורייני, אמין (התרגום המצוין לעברית מעביר זאת היטב). אני רוצה להציב רק מחאה צנועה למסורת שהנובלה מבטאת ומתייחסת בסלחנות שלא לומר ברומנטיזציה לעבריינים. מסורת תרבותית שיש לה שורשים בני מאות בשנים בשמאל ובימין כאחד. אצל סיליטו הנטייה מתונה. אגב, את ההשפעה של דוסטויבסקי ניחשתי וכשדוסטויבסקי עצמו צץ בסיפור האחרון, האוטוביוגרפי, כמי שנוכח בספריית המספר, רוויתי נחת נדירה של מבקרים. רק משתף.
הסיפורים כאן מתמקדים ברובם בפרולטרים בריטים. מוסד העבריינים חוזר בכמה סיפורים, כך גם הרעש הבלתי נסבל של מגורים סמוך לבתי חרושת (שופנהאואר כבר הציג את היעדר הרעש כתנאי בסיסי לעידון הרוח). הם נטורליסטים, הסיפורים, אך לא מיזנתרופיים, כלומר מתמקדים בפלחי חיים מחוספסים וקשים, אבל לא בגועל פיזי או בבוז מוסרי. כך הסיפור בגוף שלישי על רווק מבוגר ועני שמבקש לסייע באוכל לשתי ילדות קטנות ועניות, אבל בעולם המאורגן של המאה ה־20 מחוות כאלה מתקבלות בחשד. כך הסיפור בגוף ראשון שמספר דוור על אשתו שעזבה אותו והידרדרה לאלכוהוליזם והוא חומל עליה ו"מַלווה" לה כמה שילינגים בכל ביקור אצלו. הן האלכוהוליסטית והן המספר מפגינים בסיפור גדולה אנושית קטנה, אם אפשר להתבטא כך. "ועולה בי מחשבה [...] שהתכלית של היותי בחיים הייתה להושיט עזרה, קלה ככל שהייתה, לקייתי בחייה שלה". הרקע לסיפור הוא מלחמת העולם השנייה, והקורא משתעשע במחשבה שיש כאן מעין המחשה בזעיר אנפין של אותה גדולה אנושית שנפרסה באותה תקופה ממש ברַב אנפין, בשעתו היפה של העם הבריטי, שלמשך שנה ניצב לבדו מול האפלה הנאצית. אפילו הסיפור הנטורליסטי (המושפע מתיאורים דומים אצל ג'ויס המוקדם, לעניות דעתי) על המורה המוצא לו הפוגה מהשיעור המשמים בתצפיות על הנערות העובדות בחנות בגדים מעבר לרחוב לא בא ללעוג למורה או לגרום לנו תחושות גועל. רק סיפור אחד, על אוהד כדורגל שקבוצתו הפסידה והוא פורק את זעמו האלים על אשתו, מזכיר מרחוק כותבי סיפורים קצרים נדיבים פחות ביחסם למין האנושי.
שני הסיפורים האחרונים בקובץ ראויים לתשומת לב מיוחדת. הסיפור 'חרפתו של ג'ים סקארפדֵייל' הוא סיפור ש"המסר" שלו ברור. לא זו אף זו, יש לו שני "לקחים" ברורים. הסיפור על נישואיו האומללים של האפונימוס (מי שהסיפור קרוי על שמו) בא ללמדנו כי גבר שכרוך מדי אחרי אמו יכול למצוא את עצמו בצרות צרורות, ואף לגרום לצרות צרורות. וכן בא ללמדנו הסיפור כי נישואים של פרולטר עם אשת שמאל פרולטרית, אך ממעמד גבוה משלו, נידונים לכישלון. כי מעמד פירושו לא רק יותר או פחות כסף, אלא גם שלל בחירות וחצי־בחירות תרבותיות והתנהגותיות, מה שפייר בורדייה, הסוציולוג, כינה "הביטוס". והנה, למרות שזהו, באורח לא אופייני לקובץ, סיפור מגמתי, ועוד כזה שמגמותיו מסתבכות זו ברגליה של זו, הרי היותו חד וברור מועיל לו. כבר יצא לי לכתוב שרק לגבי תינוק החיווי "ברור" אינו מחמאה. הסיפור מעניין גם כי הוא מגדר לו את הבקעה, קרי את "תחום השיפוט", של הסופר. באמצעות הסיפור הזה מאותת לנו הסופר, באופן אכן בורדייאני, שהוא הוא זה שיספר לנו כהלכה על חיי הפרולטרים, הוא לא שוגה באשליות סנטימנטליות, כמו אשתו של הגיבור ג'ים שמוקסמת מפרולטרים מרחוק: "היא הייתה אומרת שזה תענוג להיות נשואה ולחיות עם אדם כמוני שמשתמש בידיים שלו כדי להתפרנס".
הסיפור האחרון הוא אוטוביוגרפי במפורש. והוא מתאר את המוביליזציה התרבותית שעבר הסופר, בן למשפחת הפועלים, למישהו בעל ספרייה. בסיפור הזה מתרפק סיליטו על חוויות הילדות הפראיות שלו עת היה חלק מחבורת ילדים נועזת שהנהיג בריון חביב אך אנאלפבית (העובדה הזו סמלית). סיליטו היה חבר בחבורה עד ש"בתקופת הפינוי וההפצצות שלאחריו התחלתי לקרוא ספרים, מסיבה שעד היום איני מוצא לה הסבר". סיליטו לא מפרש כך את הדברים, אבל ניתן לומר שהספרים חרצו את גורלו לצאת ממעמדו המקורי. הספרים שקרא, לאו דווקא אלה שכתב. ולצאת, לאו דווקא למעלה, כי אם הצידה, לעמדת המתבונן. •
