מהמחסנים שלהן בשדרות הצליחו מעצבות האופנה צליל לוי ושרין דמרי אינטרטור, בעלות המותג USTABELLE, לשווק את בגדי הילדות המושקעים שלהן לכל העולם, כולל שיקגו. לא העיר, אלא בתה של קים קרדשיאן, שביום ההולדת שלה לבשה את מעיל הפרווה הוורוד שאת הגזרה שלו יצרו השתיים על שולחן העיצוב בסטודיו של המותג בנתיבות.
את המותג הקימו שרין וצליל לפני שש שנים, וכיוונו לילדות שמחפשות גזרות ובדים מיוחדים, ורוצות להתלבש קצת כמו גדולות.
"אנחנו משתמשות בבגדי הילדות שלנו בהרבה טולים, בדים מושקעים אבל נוחים ונעימים, וכיוון שמדובר באופנה שהיא מתוחכמת, בכלל לא שיווקנו אותה בארץ, אלא פנינו ישר לחו"ל. מכרנו לחנויות בלוס־אנג'לס ובניו־יורק, וכשהסטייליסטית של קים קרדשיאן ראתה ופנתה אלינו, שלחנו אליה מלא דברים עבור שיקגו, הבת של קים. בסופו של דבר ראינו שהיא לובשת את מעיל הפרווה ביום ההולדת שלה".
צילום בפיד של אמא של שיקגו הוא מקפצה מטורפת כדי לכבוש עוד מעוזים פאשניסטיים, אבל אז הגיעה הקורונה וגזרה את כל החוטים. "רוב החנויות שעבדנו איתן סגרו, ביטלו לנו הזמנות, והתחלנו בפעם הראשונה למכור בארץ. פתחנו אתר בעברית, נתנו פוש בשיווק וראינו שזה עובד טוב ושהורים וילדות כן התחברו לאופנה שלנו, למרות שהיא שונה ממה שילדות לובשות בארץ". אחרי שהאמהות הישראליות התלהבו מבגדי הילדים ורצו גם, השתיים החלו במארס האחרון לעצב קולקציות נשים. ואז הגיעה המלחמה.
"כמו כולם, גם אנחנו חיפשנו איך אפשר לתרום והלכנו על עיצוב של חולצה עם כיתוב שיהיה אופטימי, מרים, ולא בצבעים של דם ובמסרים קשים. אלא משהו שיחזק את הרוח הישראלית, שכפי שראינו במהלך המלחמה הזו, היא הכי חזקה בעולם. אין על הנתינה של העם הזה", אומרת צליל.
חולצת STRONGER THEN EVER בשחור או לבן נמכרת ב־180 שקלים באתר שלהן, וכל ההכנסות קודש לשיקום יישובי העוטף. החולצה כבר כמעט אזלה מהמלאי, אחרי שרבות מהלקוחות התחברו למסר ולעיצוב המתוחכם. במקביל, הקימו השתיים פופ־אפ ילדים בקניון איילון, שמאה אחוז מהרווחים שלו גם הולכים לתרומה לשיקום האזור שהן חלק ממנו.
צליל גרה במושב מלילות, שרין גרה במושב בית הגדי, שניהם שייכים למועצה שדות נגב, וסמוכים לנתיבות.
"הילדים שלנו הולכים לחוגים בעוטף ובקיבוצים שם, עניין של דקות עם רכב. ביום שבת, כשהכל התחיל ועוד לא ידענו מי נגד מי, בסביבות השעה 10:00 בבוקר הגיעו אליי הביתה 20-15 חבר'ה - ניצולים מהמסיבה ברעים. לא היה חשמל או אינטרנט, כך שאת כל העדויות שמענו מהם ועדיין לא הבנו את היקף הזוועות".
מה הם סיפרו?
"שהם ברחו מהמסיבה בזמן שמחבלים יורים עליהם, שכל הדרך הייתה מלאה בגופות ושהם התחילו לדהור דרך השטח הפתוח, עד שהגיעו אל מאחורי הבתים שלנו והרבש"ץ קלט אותם והתחיל להביא אותם אלינו הביתה".
איך הם נראו לך?
"הם היו בטראומה רצינית, בוכים וצועקים, מאובקים ואני מנסה להסתיר מהילדים את המידע הקשה ומספרת להם שהצעירים באו מאיזו מסיבה ונבהלו מהטילים וכיוון שכיבו להם את המוזיקה הם בוכים, ובינתיים הם אצלנו, אין צבא בשטח, וכל רגע המחבלים יכולים להגיע", צליל משחזרת את האימה. "הם הגיעו תשושים, מיובשים לגמרי. דאגנו להם למקלחות ולאוכל, ובשעות הערב הורים מרחבי הארץ כבר התחילו להגיע לאסוף את הילדים".
שרין: "אנחנו עדיין לא מבינות שזה מה שעברנו. במושב שלנו למשל, בית הגדי, התנהלו קרבות עם מחבלים בשטחים הפתוחים. אצלי בשני הממ"דים בבית נדחסו 40 אנשים, כולם חברים ובני משפחה שהתארחו אצלנו במסיבה ערב לפני ונשארו לישון. תארי לך מה זה, אנחנו חוגגים, רוקדים, שותים, מתרחצים בבריכה בלילה, ובבוקר מתעוררים לאווירת כאוס, בלי חשמל ועם הוראות לנעול חלונות, להוריד תריסים ולשאת נשקים. שלחו לנו הודעות עם צילומים של טנדרים ומחבלים בשדרות, ואחרי דקה עוד הודעה 'השתלטו על בארי', וזה נשמע לי הזיה".
צליל: "כשחזרנו לעבוד בסטודיו, הגיעו חמישה חיילים שבאו לטהר את המקום, כי זה אזור תעשייה והפחד היה שנשארו פה מחבלים".
שרין: "גם לא הייתה לנו מיגונית, רק אחרי שבועיים הצלחנו להביא מיגונית למחסן ולחזור לעבוד".
מה התכנון קדימה?
צליל: "אנחנו מרגישות שנשים רוצות למדוד ולגעת ולהיפגש, אז אנחנו פותחות פופ־אפים ונקודות מכירה. גם בחו"ל היחס סבבה, לא מרגישות עוינות ויש מכירות".
