שירים
סתלבט בקיבוץ / פול טראנק וג'ימבו ג'יי
כאילו שנותר שם משהו שהוא לא סדק, הלב התרסק מהסרטון בו גל ניסמן, סולן פול טראנק, סיפר בהופעה שנערכה לאחרונה שהוא פשוט לא מסוגל לשיר יותר את השיר שהפך לקאלט: 'סתלבט בקיבוץ'."ב־7 באוקטובר חיללו לנו את החלום הזה", סיפר הסולן שכתב ביחד עם השכן מעוטף עזה, ג'ימבו ג'יי, את ההמנון המושלם לחיי הקיבוץ. את השיר, גרסת גרוב מושחזת למתח התמידי בין עכבר העיר לעכבר הכפר, אי אפשר לתרגם לאף שפה אחרת מרוב שהוא משפריץ ישראליות. אבל במציאות חיינו הקטסטרופלית, גם צירוף מילים כמו "זקנה על קלנועית" הפך להיות טריגר. וכשהילדים מבקשים לשים אותו באוטו (והם לא מפסיקים לבקש) קשה להתנגד, אבל גם קשה שלא לבכות על מה שנהיה מהשער הצהוב, הדרכים שתמיד מובילות לחדר אוכל והאנשים הטובים שבסך הכל רצו מיקרופון וגופיה.יש לא מעט מחאה בשיר הכייפי הזה, ובכל מחאה יש גם תקווה. ולכן, גם אם עכשיו זה כואב, שווה לחכות ליום שנחזור להמנון הזה ובינתיים ניתן חזק בכפיים גם למי שמצהיר שהוא לא מחפש אותם אם זה לא בסוף השיר. (אפרת זמר־ברונפמן)
London Bridge / פרגי
לא מעט מלהיטי העשורים הראשונים במאה ה־21 אימצו את הסירנה ככלי מוזיקלי, ועשרות טראקים אלקטרוניים חגגו את נפילת הביט בזמבורות, צ'קלקות ושאר רעשים מטרגרים ביותר עבור האוזן הישראלית. גם London Bridge של פרגי נכנס למשבצת שבה רגעי הפתיחה של השיר מצניחים את הלב לתחתונים.
לציבור הישראלי אין כרגע את היכולת להפריד אזעקה מאזעקה, זו הסיבה שצפירות האמבולנסים וניידות המשטרה שונו במרכזי הערים בחודשים האחרונים. הן מזכירות מדי את צליל האזעקה. הפתיח של פרגי לא ישונה, אז כנראה שנצטרך בינתיים להנמיך את הווליום עד הסוף כשהשיר שלה עולה. (עדן יואל)
בלדה לעוזב קיבוץ / כיף התקווה הטובה, שמוליק קראוס
המבט המריר, המפוכח והמשועשע של יענקל'ה רוטבליט מראשית הסבנטיז הפך לנהר של דמעות בראי החורבן של קיבוצי עוטף עזה. את השאלה אם הוא כן ישוב או לא ישוב ובאיזו מכונית הוא נוסע בעיר הגדולה מחליפות מחשבות איומות, תרחישים קודרים וגם תקווה שאולי בסוף המפעל הזה יקום מאפר. מי יודע, אולי אפילו ראש הממשלה יפסיק להחליף צבעים כשהוא כבר מעז להוציא מהפה את המילה "קיבוצים". ורוטבליט, שייבדל לחיים ארוכים, עוד יזכה לכתוב את הבלדה לחוזר קיבוץ. (עינב שיף)
החיטה צומחת שוב / חוה אלברשטיין
את המנון השכול החילוני הזה כתבה דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, אחרי נפילתם של 11 מבני הקיבוץ במלחמת יום כיפור. אין הרבה שירי אבלות ישראליים שהותכו כמוהו לתוך הדי־אן־איי הישראלי, ברמה שגורמת לבכי ספונטני אצל לא מעטים מאז השבת השחורה. אולי זה הקול של חוה אלברשטיין, שמסמל ישראליות שהייתה ואיננה. או היופי המסחרר של הטבע, שמציית רק לעונות השנה ואדיש למתים. אולי זה הבית שלא השתנה למרות שהתרוקן מחיים. הפער בין הטרגדיה האנושית לאדישות של הטבע בלתי נסבל: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט", כתב ביאליק לפני כמעט 120 שנה. צמרת, שכתבה את המילים האלו, שמה קץ לחייה בתחילת השנה. אבל הזעקה "ואיך קרה ואיך קרה ואיך קורה עדיין" - הזעקה היא אותה זעקה. (גבי בר־חיים)
עטיפת האלבום In the Court of the Crimson King / קינג קרימזון
העטיפה הזו. האימה האנושית הטהורה במצבה הגולמי. האדם הסכיזואידי של המאה ה־21, תמונת פרופיל. היא מעולם לא יצאה מהראש מרגע שנכנסה אליו, לא משנה בני כמה הייתם, ונדמה שאי־אפשר יהיה להיתקל בה יותר מבלי לחשוב רק על דבר אחד, אולי שניים, אולי יותר, אבל כולם אירעו ב־7 באוקטובר. זו, נדמה, האסוציאציה הנותרת היחידה מכאן ואילך. באופן פרדוקסלי מספיק, דווקא האזנה לאלבום שבפנים עשויה להיות המרפא; עם 'דיברתי לרוח' השמיימי ו־Epitaph, כולל השורה "גורל האנושות, אני חושש, נמצא בידי טיפשים", המוזיקה הנצחית של קינג קרימזון היא נחמה ממשית לימים ולילות טרופים. (רענן שקד)
סרטים
התפוז המכני (1971)
'התפוז המכני' היה סיוט עוד הרבה קודם, ומעולם לא עורר חשק גדול לחזור אליו, אבל רק הזיכרונות ממנו, על כנופיה חסרת רחמים שחודרת לתוך בתים, מתעללת ביושביהם, רוצחת ומפילה טרור כללי, הופכים כעת את הסרט לבלתי ניתן לצפייה לחלוטין. נדמה שאפילו התפנית העלילתית המרכזית, שבמסגרתה נלכד אלכס, מנהיג הכנופיה, ונאלץ לצפות, פעור עיניים, בשרשרת זוועות אנושיות שמטביעה בו רפלקס התנגדות, כמו יושבת על מה שהפך לכלי בהסברה הצה"לית הנוכחית. למעשה כמעט שום דבר ב'התפוז המכני' לא יצליח כרגע לחמוק מהקשרים, כולל השפה, הסדיזם, ההתחזות ואובדן האנושיות. בואו פשוט נשכח ממנו וניצמד, אם מוכרחים, לספר (מאת אנתוני ברג'ס), שתמיד היה טוב יותר וגרפי פחות. (רענן שקד)
להציל את טוראי ראיין (1998)
לוחם אמריקאי שומע את קריאותיה של משפחה צרפתית בלב אזור קרבות ומנסה לחלץ ילדה בת שבע מהתופת באמצע הלחימה כשהיריות שורקות מסביב, חייל גוסס קורא לאמו ברגעיו האחרונים, עיירה פסטורלית שהפכה לעיי חורבות מוקפת בנאצים. אחת מהאיכויות הלא־מדוברות של סרטי מלחמה בעשורים האחרונים היא חוויית הלהיות שם, ואף סרט כנראה לא עשה את זה בהיסטוריה של הקולנוע יותר טוב מ'להציל את טוראי ראיין'. הסרט של ספילברג יצא בארץ לפני 26 שנה, בשיא הוויכוח על רצועת הביטחון בלבנון, וזכורות האמהות הדומעות ברחבי העולם שסיפרו שהסרט הזה הבהיר להן בפעם הראשונה מה הילדים שלהן חווים בשדה הקרב. אבל את זוועת העוטף והקרב ברצועה נראה לי ששום המחשה קולנועית לא יכולה לנחם ולהרגיע. (בנימין טוביאס)
החיים יפים (1997)
אחרי תחילת המלחמה, התמלאה הרשת באיורים. אחד מהם היה של אם ניצבת מול בנה הקטן, מחייכת אליו בידיים פרוסות, כשמאחורי גבה ענן סמיך של יצורים מפלצתיים. יותר משהיא מסתירה אותו מהם, היא מסתירה את הרוע, את הפחד, מפניו. האיור הזה היה יכול להיות בקלות הפוסטר של הקומדיה הטרגית 'החיים יפים', שבה האב מצליח, בתקופה של פחד מצמית ותנאים בלתי אפשריים, לצייר לבנו הקטן תמונת עולם אופטימית, משחקית, מלאת הומור. להרחיק ממנו את המפלצת. מחשבה על צפייה אחרי מאורעות 7 באוקטובר מחליפה את הנחמה של הסרט בפחד. ישראל המומה בעצמה מול הרוע הבלתי נתפס, ויודעת יותר מאי פעם שלא משנה כמה רחב נפרוס את ידינו או עד כמה גדול יהיה החיוך שנדביק, אנחנו לא תמיד נצליח להסתיר את המפלצת. (קרן מלמד־מרגלית)
פוקסטרוט (2017)
הסערה הציבורית השטחית סביב 'פוקסטרוט' כמובן החמיצה עד כמה קשה הסרט של שמוליק מעוז, שמתחיל בדפיקה בדלת שאף אחד לא רוצה לקבל. נדמה שעכשיו, כשהשכול מסתער על כל כך הרבה בתים, מסובך עוד יותר לעכל יצירה שבה העיסוק במות חיילים הוא גם ישיר להכאיב וגם מופשט להפליא. וכן, צריך לומר זאת: אותה סצנה מדוברת במחסום, שבגללה נולד הקמפיין הפוליטי נגד 'פוקסטרוט', נראית אפילו יותר מיותרת ממה שהייתה כשהסרט עלה לאקרנים אז, בעידן העתיק שבו סרטי ארט־האוס ל־50 אלף איש היו בכותרות. (עינב שיף)
תיעודי
ילדי השמש (2007)
יגאל אלון, קיבוצניק בעצמו, אמר שעם ללא עבר הוא עם בלי עתיד. כעם שחי בחודשים האחרונים בהווה מתמשך, כל ניסיון להיזכר במי היינו פעם, לפני 7 באוקטובר, נדמה כמו ימים אחרים. ביום ההוא נרצחו 1,200 ישראלים, חלק ניכר מהם קיבוצניקים. יחד איתם מת גם משהו בנו. ניסיון לצפות ב'ילדי השמש' מסתיים בבעתה אחרי דקת צפייה. התמימות שלו בלתי אפשרית כרגע. הדוקו של הבמאי רן טל משתמש בסרטים ישנים מהווי הקיבוץ בשנות ה־50 ובעדויות של חבריו מהימים שבהם היינו מוגנים. מי זוכר שלפני פרשת האסי והשמאלנים הבוגדים הם היו מפריחי שממה ובוראי חברה חדשה, שהשאלה המהותית ביותר בתוכה היא לינה משותפת - כן או לא. נתגעגע. (גבי בר־חיים)
סדרות
הנותרים (2014)
גם בזמן אמת 'הנותרים' המופלאה (אגב, במקור השם קשה בהרבה: 'השאריות'), הייתה סדרה שרק מעטים ומעטות הסכימו להתמודד עם השאלות שעולות ממנה והרגשות האימתניים שהיא מציפה, בעולם ששני אחוזים מהאוכלוסייה פשוט נעלמו ממנו ומה שנשארה זאת אנושות אבודה ואכולת אשמה. הסגרים של תקופת הקורונה הפכו אותה לאופציית בינג' ראשונה מהסוף, יחד עם סדרות על וירוסים ומחלות. ואילו אסון 7 באוקטובר הוא אירוע כל כך טראומטי ומצלק, שייקח שנים (אם בכלל) עד שצפייה בסדרה הכל כך יפה ופואטית הזאת לא תהיה שלוש עונות של טריגר אחד ארוך: ממילא עכשיו אנחנו 'הנותרים'. (עינב שיף)
ספרים
הביתה / אסף ענברי
הקיבוצים הם מרכיב כל כך חזק באתוס ובתרבות הישראליים, אבל איכשהו, אם לא קראת את 'הביתה', לא באמת הבנת מה זה קיבוץ. ב־276 עמודים דחוסים אסף ענברי כתב את הסיפור המלא של קיבוצו, אפיקים, מהגרעין האידיאולוגי ברוסיה ועד ימי ההפרטה וההרחבה. אם 'מבצע סבתא' היה ההצדעה האולטימטיבית להומור ולפולקלור הקיבוציים, 'הביתה' היה קפסולה של המהות שלו - מטרה משותפת, לינה משותפת וגורל משותף. אבל האם אפשר לחזור לתיאורים על הילדים שלא שורדים את תנאי השטח הקשים בתחילת המאה הקודמת בלי לחשוב על נשק מרצחים מופנה לילדי קיבוץ ב־2023? האם אפשר להתפעל מהדמויות הקשיחות כגזע אקליפטוס בלי להתייסר על גיבורי העוטף הקשישים? נכון לעכשיו, התשובה שלילית וכואבת. זוהי קריאת חירום לאסף ענברי - אנא שקוד על 'הביתה 2'. בארי, נירים, נחל עוז, וגם אנחנו, זקוקים לכך. (אפרת זמר־ברונפמן)
