North American Time | Adrienne Rich
II
Everything we write
will be used against us
or against those we love.
These are the terms,
take them or leave them.
Poetry never stood a chance
of standing outside history.
[…]
"כל מה שנכתוב/ ישמש נגדנו/ או נגד אלו שאנחנו אוהבים". כך כתבה אדריאן ריץ', ונדמה שכותבים רבים מרגישים כך, ואף על פי כן — כותבים. הבחירה אינה בשאלה אם לכתוב, אלא בשאלה כיצד לכתוב על הקרובים אלינו. אבות ישורון כתב לא מעט על משפחתו שנשארה באירופה, בעוד הוא עלה על ספינה לארץ ישראל בשנת 1925. הוא בחר לכתוב עליהם בדרך ייחודית, פורצת דרך, בשירה שזכתה וזוכה לעיון מחקרי מעמיק ומקיף, כמו גם לאהבת הקוראים. מפתיע אם כן, שהמכתבים שקיבל מבני משפחתו, והיו חומר גלם לשיריו וליסוד מהותי ביצירתו, לא זכו עד כה להתייחסות מדוקדקת. מכתבים מארכיון המשורר קשורים בזיקה ישירה לשירי הספר 'שלושים עמ'' של אבות ישורון' (שוקן, 1964) — יצירה שהייתה לנקודת מפנה בשירת ישורון ותפסה מקום מרכזי במיתוס על יחסיו עם בני משפחתו.
אבות ישורון נולד בשם יחיאל פרלמוטר ביום כיפור של שנת 1904 בעיירה נֶסְכִיזש שבאוקראינה, ובגיל צעיר מאוד עברו הוא ומשפחתו לעיירה קְרַסְנִיסְטַאוו, שם חי עד 1925. באוקטובר של שנה זו הגיע באונייה לארץ ישראל, ומאז ועד מותו ב־1992 לא עזב אותה. בני משפחתו — אמו, אביו ואחיו — שלחו אליו מכתבים ביידיש ברצף מ־1925 ועד 1941. המכתבים היו יקרים מאוד לישורון, הוא קרא בהם שוב ושוב, אבל מיעט לענות עליהם. "לא יכולתי לכתוב להם, הייתי אדם הרוס", ניסה להסביר את שתיקתו. גם כשכתב חזרה, אף פעם לא ענה בקצב שיכול היה להשביע את רעבונם של בני משפחתו, ובעיקר של אמו, ואת תקוותם לשמוע ממנו ולהיעזר בו. המכתבים נשמרו במגירת שולחנו של ישורון ולא נחשפו עד כה לציבור. עתה הם נחשפים לראשונה.
• • •
בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 פתח ישורון את המגירה השמאלית של שולחן הכתיבה שלו, ושלף את צרור המכתבים ששכב בה במשך עשורים. כשיצא ב־1964, 'שלושים עמ'' נועד לענות על המכתבים, להשביע חסך כלשהו, ממרחק הזמן. הוא מראה כיצד אפשר לענות למתים, כפי שאפשר "לקרוא מכתבים מהבית והבית איננו". מאוחר יותר ישאל ישורון: "איך זה נקרא? איך זה נכתב?" השאלה היא התשובה: הנה, זה נכתב. 30 שירי תשובה נכתבו, דרך המכתבים ודרך היידיש של משפחתו.
ישורון מפרש, חושב וכותב דרך מכתבי המשפחה, כלומר דרך היידיש ובהשראתה. בכך הוא מאפשר חשיבה מחדש על מושגים כמו "מקור" ו"תרגום" בשירה. אמנם 'שלושים עמ'' הוא מה שאנחנו רגילים לקרוא לו "שירת מקור", אבל ישורון יוצר מקור שהוא גם תרגום, מקור שהוא בעת ובעונה אחת גם ציטוט. שירתו מהדהדת קולות מהעבר והופכת אותם לחיים עד כאב. ישורון משתמש ביידיש ובמילים של משפחתו כחומר גלם לשירתו, ומאפשר לקולם של קרוביו להישמע, עשורים לאחר שנדם.
בארכיון המשפחתי הקטן ישנם כ־75 מכתבים ביידיש. רובם נכתבו על ידי אמו של ישורון, ריקל פרלמוטר, אבל גם אחיו ואביו כתבו לא מעט. במכתבים, בני המשפחה פונים לישורון בבקשות שונות, בתחינות שישיב להם ובעיקר עוסקים בגעגוע לבן הרחוק. בהצלבת המכתבים והשירים מתגלה שישורון הפך חלקים שלמים ממכתבים — לשירים. כך, הוא הצליח לתפוס משהו עמוק יותר מהמילים עצמן, אולי את האנרגיה הדחוסה של הגעגוע, ולהתיך אותה אל תוך השירה.
שירתו של ישורון, ובתוכה שירי 'שלושים עמ'', היא קריפטית ומאתגרת. אולם נדמה כי דרך הקריאה המשותפת במכתב ובשיר יחדיו, דרך קריאה של היידיש והעברית, משהו נפתח, וניתן לקרוא אחרת את שירתו. כך לדוגמה בשיר מספר 18 מתוך 'שלושים עמ'':
קִבַּלְתִּי מִכְתַּבְכֶם וּבוֹ מִכְתַּב הָאֵם.
מהַ שּׁכָחַ אַתָּה אִּמֶךָ?
וַהֲרֵי רָאִינוּ: כַּיּוֹצְאֶיךָ
מִתְרָאִים בעֲַּמָמֶיךָ.
שֶׁאֵי מִזֶּה מָתַיהוּ פַּעַם אֶרְאֶךָ?
רְדֻפְתִּי יוֹם וַחְטֻפְתִּי עֶרֶב.
דָּמִים אָגַרְתִּי מֵהַקִּיר
לְלַמְדְך אִגרֶֶּת.
אֵינִי נוֹתֶנֶת שְׁנָת וְאֵינִי פּוֹתֶרֶת
לִי לְרָע. וְדַי שִׁפְלֵנוּ.
חָסַרְנוּ מִמְּךָ. כָּתְבֵנוּ
מִכתְַּב שִׂמְחָה.
כמו רבים משירי הספר, השיר נפתח במעין עדות על המקור: "קִבַּלְתִּי מִכְתַּבְכֶם וּבוֹ מִכְתַּב הָאֵם". ובמהירות, עובר לפרט את הטענות כלפי המשורר, שנכתבות בדיבור ישיר של האם, ואינן ברורות עד הסוף. ישורון מגביה את המשלב, השפה היא כמו מקראית, והרבה נותר עלום בקריאה. מה הם הדמים שנאגרו מן הקיר? מה מונע מהאם לישון ומה אינה פותרת? כל אלו מובנים, ובה בעת לא מובנים. אולם כשקוראים מהשיר יחד עם המכתב, כפי שהם מוצמדים זה לזה מתגלה ישורון כמצטט ומעבד את דברי אמו, מחיה את קולה, מתרגם אותה, לעברית ולשירה.
הנה חלק מהמכתב בתרגום לעברית:
"בן אהוב שלנו, יחיאל היקר, רק בריאות שתהיה לך. תגיד לי בעצמך אם לצער הורים ככה זה דבר שאפשר לסבול. כנראה כבר לא צריך הורים אחרי שנוסעים. אבל אני רואה שזה לא ככה אצל כולם כשהילד נוסע — על לכתוב הרבה אין מה לדבר, אבל לתמוך בהורים עניים עוד תומכים, והמזל שלנו כל כך גרוע שהילד שלנו אפילו לא רוצה לדעת מה קורה. אני לא ישנה לילות שלמים, אבל אני לא חושבת שזה סימן רע חס וחלילה. אני מתפללת לאלוהים שאתה בריא, בעזרת השם... עוד נקבל ממך מכתבים טובים. כבר היה לנו מספיק ייאוש. למה אתה נותן לנו לדאוג ככה, איך אתה שוכח את אמא שלך שעבדה קשה להוציא כסף מהקיר ולימדה אותך, אני מבקשת שתכתוב לנו כמה מילים, לפחות כל כמה שבועות... ילד יקר, רחם על אביך החלש ועל אמך המסורה ועל כל הבית וכתוב לנו מכתב שמח עם בשורות טובות, שיהיה לנו שמח בלבבות, שלא נצטרך להיות כל כך מדוכאים. אבא האהוב וכולם שולחים לך דרישת שלום ונשיקות. אמך הנאמנה, שמקווה לקבל ממך תשובה מהירה. אני שולחת לך נשיקות וברכות ומאחלת לך חג כשר ושמח, הלב כואב מגעגועים, ריקל" [תרגום: שגב עמוסי].
במכתב, כמו בשיר, מיד לאחר הפתיחה האם עוברת לבקשות ומענות. אהבתה הגדולה לישורון והגעגוע העז אליו, מותחים את עצביה ונרשמים על הדף בדרישות דחופות: כתוב לנו, שלח מכתב, ענה לנו. וחלק מהביטויים הסתומים של השיר מגיעים ישירות ממכתב זה: אני חסכתי אגורה לאגורה כדי ללמד אותך לכתוב, אומרת האם, ואתה בתמורה לא כותב ולא עונה. או כפי שהדבר היתרגם לשיר: "דָּמִים אָגַרְתִּי מֵהַקִּיר/ לְלַמְדְך אִגרֶֶּת". ישורון כותב על משפחתו דרך מילותיהם, וכותב על אשמתו דרך התרגום. כאן, בשיר 18, יש בחירה תרגומית בולטת שמאפשרת לישורון להפוך לאשם פי כמה, להביע את הצער העמוק של אמו ואת הכאב שלה. במכתב כותבת ריקל: "וואָס פֿאַרגעסטו דיין מאַמע וואָס האָט מיט שווערער מי געריסן געלט פֿון דער וואַנט און דיך געלערנט". או בתרגום: "איך אתה שוכח את אמא שלך שעבדה קשה להוציא כסף מהקיר ולימדה אותך". אולם כשישורון ניגש לכתיבת השיר, כשהוא ניגש להדהד את ריקל מחדש בעברית עשורים לאחר שנרצחה בשואה, הוא לא משתמש במילה "כסף". את המילה היידית "געלט" הוא מתרגם למילה העברית "דמים". זהו תרגום מקובל בהחלט, אבל בבחירה הזאת ישורון מחמיר את הפגיעה העצומה שפגע באמו, את שפיכות הדמים כמעט, שהעביר את משפחתו בפרידה מהם. לא רק כסף מונח כאן על הכף, אלא דם ממש. אבל, הנה, בספר שירה שמתפרסם כעבור עשורים, בשנת 1964, בישראל, ישורון כותב. ממרחק הזמן הוא עונה על המכתב, על התוכחה, מבטיח דרך שירתו שקולה של האם ימשיך להדהד. גם אם לא ענה מספיק בזמן אמת הוא עונה, וסורג באותו שיר, צמודים וסבוכים לעד, את הגעגוע ואת האשמה.
• • •
דוגמה נוספת לעיבוד ולתרגום שישורון מעביר את מכתבי משפחתו אפשר לראות דרך הקריאה, זה לצד זה, של שיר וגלויה שקיבל ישורון מאחיו. לא רק מכתבים קיבל ישורון מבני משפחתו, אלא גם גלויות, שהעידו על התקרבותו של האסון אליהם. בשנים 1940־1941 קיבל ישורון כמה גלויות כאלה מאחיו שברחו מקרסניסטאוו לקוֹבֶל. אלה דברי הדואר האחרונים שנמצאים בארכיון, והם נכתבו ממש על סף מותם. חיים מאיר ושמואל, יחד עם 20 אלף יהודי קובל, הוצאו להורג בבורות הירי כמה חודשים לאחר מכן. ואולם בשעת כתיבת הגלויה, חשו בטוחים, בטוחים יותר מבני המשפחה שנשארו מאחור בקרסניסטאוו, בצד הלא־נכון של הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. המעבר לגלויות מציין אפוא את תחילת הפרידה מן האם ואת תלאות המלחמה, על הצנזורה וההסתרה שהיא דורשת. כך בשיר מספר 26:
קִבַּלְתִּי גְּלוּיַתְכֶם, הַצֶּנְזוֹר עַל יָדַי.
יֵשׁ יְדִיעָה קְלוּשָׁה מִשָּׁם.
מַה מִּכֹּחַ לַעֲזֹר?
אַל תִּישַׁן.
קִבַּלְתִּי גְּלוּיַתְכֶם, הַצֶּנְזוֹר פַּאסְד בַּאי.
יֵשׁ יְדִיעָה קְלוּשָׁה מִשָּׁם.
אֲחוֹתֵנוּ יָלְדָה בֵּן.
אַל תִּישַׁן.
קִבַּלְתִּי גְּלוּיַתְכֶם, הַבַּיִת שָׁם מוּגָף.
עָרְכוּ בִּפְנִים פִּדְיוֹן הַבֵּן.
הַתְּרִיס הָיָה מוּגָף.
הַבןֵּ ישַָׁן.
הצנזורה משפיעה על אופי הידיעה שקיבלו האחים, מקרסניסטאוו. ואכן, בגלויה מוזכרות הידיעות הקלושות, לצד פדיון הבן והבית המוגף:
"בשבוע שעבר קיבלנו גלויה מהבית. לייצ׳ה כותבת בקצרה שכולם בריאים, וחותמת בכך שיש לה בן יפה וחכם המקווֶה שהחורף יחלוף מהר כדי לחזות בזריחת השמש. אנחנו כותבים אליהם כל הזמן. מדי פעם בפעם מגיעות אלינו משם דרישות שלום, העיקר שהם בריאים. יוסל'ה מדְזֵ'וויצֶה עבר בקרסניסטאוו והביא חדשות מטקסי הברית ופדיון הבן. הבנתי שהם נערכו מאחורי תריסים מוגפים".
נראה כי התקווה שהחורף יעבור כמה שיותר מהר ושתחזור השמש היא "ידיעה קלושה" — או מסר מוצפן, מחויב מתוקף הצנזורה — על התקווה לקץ המלחמה. אזכור הצנזורה גם מאפשר לישורון לקשור בין פלסטינה לאירופה. הבית השני פותח: "קִבַּלְתִּי גְלוּיַתְכֶם, הַצֶּנְזוֹר פַּאסְד בַּאי". החדרת האנגלית לתוך השיר העברי מעידה על זמן ומקום, שהרי היכן צנזור "עובר" באנגלית, אם לא בפלסטינה המנדטורית. הבחירה באנגלית גם מדגישה את מה שאין, את היידיש. בניגוד לכל ספר אחר של ישורון, ב'שלושים עמ'' אין כלל וכלל יידיש, באף שיר. בספריו הקודמים מופיעה לא מעט יידיש, ואחרי 1964 — אף יותר ויותר. לעומת זאת, ב'שלושים עמ'' המילים הלא־עבריות היחידות הן באנגלית. זו בחירה אירונית־משהו, והאירוניה מתחזקת אם יודעים שחלקים נרחבים מהספר הם תרגום מיידיש, ושקונסטרוקטים שפתיים רבים מתוך הספר הם יידיש שנכתבת בעברית, כמעט באופן מילולי.
שיר 26 והמכתב הקשור בו מאפשרים לישורון עוד חיבור בין ה"כאן" ובין ה"שם", ובינו ובין משפחתו. בשיר יש חזרות רבות, השינה היא אחת הבולטת שבהן: כל בית נפתח בקבלת הגלויה ונחתם בשינה. דרך השינה ישורון קושר בינו ובין אחיינו החדש, בנה של אחותו לאה. כמו אחיין זה, גם ישורון, כבכור, הוא היחיד מבין אחיו שעבר פדיון בן. הציווי החוזר ונשנה "אַל תִּישַׁן", לצד שורת הסיום "הַבֵּן יָשַׁן", מציבים את ההקבלה הזו ביניהם, ומחזירים את ישורון לתפקיד המרכזי שלו ב'שלושים עמ'': לא משורר, כי אם בן המקבל ציוויים מהבית באירופה ונדרש להחליט איך ואם להיענות להם. אל תישן, ענה ענה, שלח מכתב — הדרישות האלה תופסות חלק נכבד במכתבים, וישורון מדגיש את הציוויים במישרין פעם אחר פעם, אולי כדי לומר: הנה, לכן לא עניתי מספיק, הדרישות היו מעבר ליכולותיי.
'שלושים עמ'' הוא ספר שעסוק בעבר, במכתבים שנשלחו מאירופה לישראל ולא נענו - אך גם בעתיד. כבר בשורה הראשונה, בשיר הראשון, הוא כותב: "יוֹם יָבוֹא וְאִישׁ לֹא יִקְרָא מִכְתָּבִים שֶׁל אִמִּי". הצהרת הפתיחה הזאת היא הצהרה טמפורלית, עתידנית. יום יבוא. בעולם העתיד לבוא, אנשים לא יקראו את מכתבי אמו של ישורון. כבר בכך מעיד ישורון על מצוקה, הקשורה בשכחת האם, בשכחת מכתביה, באי־הקריאה בהם. במובן מסוים, ישורון פותח בהנכחת החרדה: מה ייקרא בעתיד ומי יקרא? כמשורר, שאלת הכתיבה — ויותר מכך, שאלת הקריאה, הקהל, העולם — היא שאלה מהותית. השאלות הללו מעמיקות ככל שספר השירה הקטן הזה מתקדם משורת הפתיחה והלאה.
אולם התהייה הזו, לגבי הקריאה בעתיד, היא גם חרדה ממותו שלו עצמו. ישורון חושש מיום שבו הוא ימות ולא יישאר אדם שיקרא שוב ושוב במכתבי משפחתו. בתור הנמען והקורא של המכתבים האלה, אי־הקריאה בהם היא סימן למותו שלו עצמו. וכך, כדי להילחם בשכחה, ולהילחם בעובדת המוות, שלו ושל משפחתו, ישורון כותב. כנגד כל אי־הכתיבה וכנגד כל אי־המענה, הוא כותב שירה. שירה שתחיה אחריו ותבטיח שכל עוד ישנם קוראי שירה, ייקראו מכתבי משפחתו.
"כיצד נעשה אדם אבות ישורון?" כמו שישורון עצמו העיד, התשובה היא "מן השבירות", אבל כשמשפחתו מסוככת עליו במילותיה, אפשר לראות יותר ויותר שלא רק מתוך השבירות הוא כתב, אלא גם דרך האיחוי. דרך החיבור המחודש לבני משפחתו, למילותיהם, ליידיש — שפתם שהיא גם שפתו. •
