סתם־ים // ענת ורשבסקי } כנרת } 36 עמ'
במאמרה על אסטרטגיות הישרדות של אסירים פוליטיים ברומניה הסובייטית, מספרת אירינה דומיטרסקו על העיסוק האינטנסיבי של הכלואים בשירה. בהיעדר כלי כתיבה, הם השתמשו בכל אמצעי כדי לכתוב, לשנן ולהפיץ אותה: הפיקו דיו מפטל וחיברו אנתולוגיה של שירה צרפתית שזכרו בעל פה, השתמשו בבד גזה ממרפאת הכלא כדי לרקום שירה חדשה, ולימדו זה את זה קוד מורס כדי להעביר אותה בין התאים.
בתנאים האיומים שבהם שהו האסירים, אפשר היה לצפות שישתמשו במעט שיכלו להשיג למטרות פרקטיות יותר — לאכול, לחבוש פצעים, לתכנן תוכניות בריחה. אבל דווקא העיסוק בבלתי אינסטרומנטלי, בביטויים של יצירתיות לשמה, של אנושיות גבוהה, הוא שסייע לרבים מהם לשאת את אימת הכלא.
ה"בלתי אינסטרומנטליות" הזאת היא ליבו של 'סתם־ים', ספר הביכורים של המאיירת ענת ורשבסקי: ילד יורד לחוף, מוצא חפצים שונים שהים פלט, משחק ויוצר בהם. מתלווה אליו אווז במגפיים, שמציב לו שאלות ואמירות המאפיינות את עולמנו חובב התכלס: בשביל מה לרדת לים סתם, בלי מטרה? "לא לימדו אותך לא לשחק בזבל?" "זה סתם פקק, הוא לא מתאים לשום בקבוק", עד שבסופו של דבר גם הוא נסחף בחדוות היצירה והגילוי.
ורשבסקי יצרה ספר שמהווה תגובת־נגד לאינסטרומנטליזציה של הדברים בעולמנו, לרבות "הסיפור" עצמו: העלילה הרזה מאוד, היעדר מוסר השכל או "למה התכוונה המשוררת", הקונפליקט שבעצם איננו קונפליקט, שכן הילד לא מופעל מהערותיו של האווז ועונה להן כלאחר יד כמעט, בלי שתהיה להן השפעה על פעולותיו — כל אלה מהווים היפוך לתכליתיות שבה לוקה לא פעם ספרות לילדים. פה רק היצירה קיימת, וחדוות היצירה: כפות הרגליים השוקעות בחול, הידיים המעניקות צורה ומשמעות, העיניים המחפשות והנפש המדמיינת והיוצרת.
אפילו עבודתה של ורשבסקי על האיורים נדמית כפרקטיקה של משחק והתנסות, שכן היא זונחת את הטכניקות המוכרות שלה מספרים עטורי פרסים כמו 'מסעדה בקצה הקוטב' מאת נורית זרחי ו'זרובבל וזילפה' של רונית חכם, המתאפיינים בצבעוניות רוויה, תנועתיות רבה וטקסטורות מתוחכמות, ומתנסה בסגנון שונה לגמרי: קווים וצורות פשוטים המאפיינים ציורי ילדים, ריבוי משטחים לבנים, קונטורים שמופיעים ונעלמים, מיעוט תנועה בדמויות והקדשתה ליצירותיו של הילד, ריבוי פרטים באלמנט אחד או בחלקו לעומת מיעוטם ביתר — כל אלה משרים על הספר אווירה מלהיבה ומרגשת של יצירתיות, התנסות, וסקרנות לשמה.
את סקרנותם של ורשבסקי ושל הילד שכתבה לא מציתים האלמנטים הטבעיים שניתן למצוא בים, כאלה שנבראו על ידי כוחות גדולים ונצחיים, אלא שאריות מיצירותיו הקטנות, הזמניות והבלתי חשובות לכאורה של האדם: פקק בלי בקבוק, מסרק שבור, חפץ מוזר שאין לו שם. דווקא בהם נמצאים עניין ויופי. "אף אחד כבר לא צריך!" את הצינורות הישנים המושלכים בחוף, ודווקא העובדה שהים שטף מהם את התועלת, את התכלית, מאפשרת להם להפוך לאלמנטים של משחק ויצירה לשמם. לאמנות. בהרחבה, הסקרנות לגבי תוצריו ויצירותיו של האדם היא סקרנות לגבי האדם עצמו: האם ערכנו תלוי רק בתועלת שאנו מסוגלים להציע? האם בעולם שבו "המוצר הוא אתה", ששופע סדנאות וכתבות מגזין בנושאי ניהול זמן והתייעלות, צעצועי התפתחות וחוברות הכנה לכיתה א' - האם בעולם כזה יש לאדם ערך מובנה ובלתי משתנה גם כשהוא נשטף אל החוף שבור, זנוח, "חסר תועלת"?
נראה שהתשובה של ורשבסקי היא 'כן!' חד־משמעי. מתוך העיסוק ביצירה ובמשחק לשמם, באמנות לשמה, עולה אנושיותו של האדם כתכלית בפני עצמה, המתבטאת לא ביצרנות וביעילות אלא דווקא בפנאי. פנאי שאיננו רק זמן מנוחה במטרה לשוב למשימות היומיום בתפוקה מקסימלית, אלא מרחב פנימי המהווה מקום לביטוייה של האנושיות הגבוהה ביותר: השירה, הספרות, הריקוד, המשחק. במרחב שכזה אפשר לראות את ההומור בעובדה שמי שלוהק כנציג המבוגרים היעילים הוא אווז מדבר במגפיים, יציר דמיון. אפשר לתאר שמיים בקו ומהות במילה, וגם ליצור דברים שאינם מוגבלים בהגדרות ובשמות. אפשר להתנגד למציאות נצלנית, דכאנית ואלימה, לברוא עולמות שבהם "סתם" הופכת ממילה המתארת חוסר תוחלת לכזו המקפלת בתוכה את כל מה שעלום ומופלא, פקק הופך מכלי לסגירת בקבוק ליצירת אמנות, תחבושת הופכת לספר שירה, ואדם הופך לאדם במלוא מובן המילה. •
