תהרגו אותי, אבל סמוטריץ' צודק. בלילה שבו אמור היה קבינט החירום לדון בשאלה מה רוצה הממשלה שיקרה בעזה יום אחרי המלחמה, סמוטריץ' שיגר אולטימטום: אם יתקיים הדיון, הוא וסיעתו פורשים. נתניהו נבהל ונכנע. הדיון יתקיים מחר, יום שלישי, לא בקבינט החירום אלא בקבינט הרחב, הגוף שבו קולותיהם של סמוטריץ' ובן גביר נשמעים בכל עוזם.
הטענה של סמוטריץ' הייתה גם פורמלית וגם פוליטית. פורמלית, קבינט החירום אמור לדון רק במלחמה, לא ביום שאחריה; פוליטית, לו ולבן גביר יש שלל דעות בנושא הזה, יש להם כוח ויש מעמד. לא ייתכן להשאיר אותם בחוץ.
אסור היה לתת להם יד בשלטון מלכתחילה - זה החטא הקדמון. אבל את הנעשה אין להשיב.
שאלת היום שאחרי מלווה את המלחמה מראשיתה. הלחץ לגבש עמדה ישראלית בא מכמה כיוונים. קודם כל ממשל ביידן, שמבקש להפוך את ההשקעה האדירה שלו במלחמה למנוף לעיצוב האזור מחדש. לא רק עזה - גם הגדה, גם לבנון, גם סעודיה. הסרבנות הישראלית מונעת מביידן הישג דיפלומטי וחושפת אותו לביקורת במפלגתו ובתקשורת.
לחץ מופעל גם מצד בכירים בצה"ל, במל"ל, בשב"כ. אנשי המקצוע שם רגילים לעבודה מסודרת: מנהלים מלחמה כדי להוליד מציאות בטוחה יותר יום לאחר שהיא מסתיימת. כשלא יודעים לאיזו מציאות חותרת הממשלה, הצבא נכנס לדשדוש. הקרבות הרואיים, אבל אין להם תכלית צופה פני עתיד. חיילים נהרגים לשווא.
הגורם הלוחץ השלישי הוא גנץ ואיזנקוט. על־פי הרגשתם, הם יושבים בממשלה על צו 8. תמונת היום שאחרי תעזור להם לגבש החלטה האם, מתי ואיך לפרוש.
נתניהו התפאר במסיבת העיתונאים שלו שבמל"ל התקיימו שמונה דיונים על היום שאחרי. הוא לא סיפר שאסרו על אנשי המל"ל להציג את תוצאות הדיונים האלה לממשלה. "ביום שאחרי נדבר על היום שאחרי", פלט נתניהו.
הדיונים בקבינט המורחב חסרי משמעות: מכיוון שהנחת העבודה של המשתתפים היא שכל מילה שנאמרת בפורום הזה מודלפת כולם מדברים אך ורק לתקשורת. הוויכוח על הדיון על היום שאחרי מעניין מסיבה אחרת: הוא חושף את העובדה שבישראל מכהנות כרגע שתי ממשלות נפרדות - ממשלת סמוטריץ'־בן גביר וממשלת גנץ־איזנקוט. לכל ממשלה יש סדר עדיפות משלה ומטרות משלה. נתניהו מתמרן בין שתיהן. כמו שתי נשים לבעל אחד, כל ממשלה מנסה לפעול כאילו צרתה, הממשלה האחרת, לא קיימת. האחת מאשרת תקציב כאילו אין מלחמה; האחרת מאשרת את דרישות הצבא כאילו יש רק מלחמה. ביגמיה יש כאן; אהבה אין.
מפעם לפעם נרשם פיצוץ: הדיון על היום שאחרי בעזה הוא דוגמה אחת; פיטוריה של נציבת שב"ס קטי פרי הם דוגמה שנייה; פרישתה מאונס של מנהלת רשות החברות מיכל רוזנבוים דוגמה שלישית; התחדשות המלחמה נגד בית המשפט העליון דוגמה רביעית, ויש עוד. ככל שהאירועים בדרום ובצפון יימשכו, המרחק בין שתי הממשלות יגדל. גנץ יתמודד יום־יום עם השאלה מה תפקידו בכוח, האם הוא הנער שחוסם בגופו את החור בסכר, או הוא עלה התאנה שמסתיר את קלון הממשלה.
אלה ימי הביחד. נדמה שרוב הישראלים היו רוצים לשמוע מפי מנהיגיהם אותם מסרים שמושמעים מפי החיילים בעזה ובצפון: אחדות, אחדות, אחדות. אבל מה שטוב למונולוגים מפי שדרני טלוויזיה לא יכול להספיק כאשר מדובר באחריות המוטלת על מקבלי ההחלטות. תפקידם של מקבלי החלטות הוא להחליט.
כל החלטה שיקבלו תקרע קרע בשמיכת הפוך החמה של האחדות. גורל החטופים בעזה מתקרב מחדש לשורה של החלטות לא קלות: האם ישראל צריכה לחתור שוב לעסקה חלקית, שתשאיר את רוב החטופים בשבי, או שמוטב להגיע לעסקה גדולה, במחיר של שחרור אלפי אסירים וויתור על המשך המלחמה ועל פירוק שלטון חמאס; האם להסמיך את שר החוץ האמריקאי בלינקן והשליח ללבנון הוכשטיין לגמור עסקה עם חיזבאללה: השניים מגיעים לכאן לקראת סוף השבוע; מתקרבת להכרעה גם השאלה מי הפלסטינים שיהיו שותפים לניהול עזה, מה יהיה תהליך השיקום ולאיפה ייסוג צה"ל.
החלטות קשות. שותפות בלתי־אפשרית. אין פלא שנתניהו מבטיח לישראלים מלחמה לנצח: המלחמה נותנת לו זמן, דוחה החלטות ומחזיקה את שתי הממשלות שלו יחד, בפלונטר מתמשך.
ככל שהאירועים בדרום ובצפון יימשכו, המרחק בין שתי הממשלות יגדל. גנץ יתמודד יום־יום עם השאלה מה תפקידו בכוח, האם הוא הנער שחוסם בגופו את החור בסכר, או הוא עלה התאנה שמסתיר את קלון הממשלה
