המאהבת הבדויה; אפיזודה בימי טרור // אונורה דה בלזק } מצרפתית: אביבה ברק־הומי } נהר } 120 עמ׳, 80 עמ׳
סיפור טוב הוא תמיד מעשה מסתורי: מיהו האיש שעוקבים אחריו ב'איש ההמון' של אדגר אלן פו. מהו הדבר שמאיים לטרוף את הנפש ב'החיה שבג'ונגל' מאת הנרי ג'יימס. מהו הזאהיר שאי־אפשר לחדול לחשוב עליו בסיפורו של בורחס. מיהו איש החול בסיפורו של א.ת.א. הופמן או מה קרה לגינא ובארט ב'נוכח הים' של פוגל.
הסיפור התכליתי (הסיפור הקצר, הנובלה) עמל להסוות את המסתור. הוא רומז על תעלומה, מניח שיש דבר אחר מאחורי הדבר הגלוי, ולכן מחשיד ומפתה. יש כאן סוד, הקורא נשאב פנימה. המחבר מושך אותו בחוט הסמוי, מגלה טפח ומכסה טפחיים, עד שהוא מטביע אותו בציפייה ילדותית.
שני ספרים קצרים של בלזק רואים אור כעת בתרגומה של אביבה ברק־הומי, ובהם סיפורי סוד כאלה. סיפור אחד נפתח במרדף מפחיד בפריז; סיפור שני בארוחת ערב אריסטוקרטית ובה שני נוכחים אלמונים; נובלה שלישית וארוכה יותר מציגה לוחם פולני לשעבר שמקריב את חייו למען שלום אדונו, ונשרף מכוח האהבה לאשתו האדונית. ביד בוטחת מוליך בלזק אל משכן הסוד, כמו בתוך חדרי מבוך אל מרכז הכובד: הנה פרטים שנדמים חשובים, אך למעשה אלה הסחות דעת; הנה עקבות שיש לאסוף ולפענח, אבל הרכבת התמונה לא נשלמת, הטקסט מסרב להתבהר, לרגעים הסיפור עצמו נעשה פקעת של טרדה חסרת פתרון.
בלזק מנסח זאת יפה באמצעות הסימבול של הממחטה. בסיפור 'אפיזודה בימי טרור', שהוא הסיפור החשוב מבין השלושה, הסוד של הסיפור הוא ממחטה. זו לא סתם ממחטה, אלא ממחטת מלך המוצא להורג. הסוד של הסיפור הוא הממחטה שבה הספיג המלך את מצחו לפני שנערף ראשו בגליוטינה. כתמי דם או אגלי זיעה שהוטבעו על הממחטה המלכותית אינם עוד ראשו של המלך, הם העקבה היחידה (הדימוי, ההיצג) של פניו של המלך, השיירים של החוק בעולם. הממחטה מספרת את האירוע של הנפילה (נפילת סדרי העולם) והיא עדות לרצח החוק העליון. הממחטה הזו היא פיגורה, סימבול, היא לא רק מסמנת את כוחו המאגי של הסיפור — מעידה על שיירי הדימוי של החוק — היא אף מחוללת את חידת הסיפור הזה עצמו: מי אוחז בממחטה הזאת? איך השיג אותה? כלומר, למי יש את הזכות להחזיק את הממחטה האחרונה של המלך? מה מידת אחריותו למעשה הנורא? האם יוכל לחיות נקי מאשמה? אם כן או אם לא, מה תהיה אחריתו של ראשו שלו?
הסיפור אם כן הוא משכן סוד מחולל, הממחטה היא פרט קדוש ומקולל. בלזק מציע לשקע את הקורא בתאריך 21 בינואר 1793, יום ההוצאה להורג של לואי ה־16, על רקע זמני "שלטון הטרור" בצרפת. הוא מבקש לחשוב באיזה אופן דווקא האקט האלים הזה של חיסול המלוכה והמשטר הפיאודלי בכללותו מעיד על ראשית המודרניות הליברלית. הוא רומז על חשיבותה המיתית של הממחטה (דמות מוכתמת על בד), כמו המטפחת של ורוניקה שעליה הוטבע דיוקן פניו של ישוע לפני מעמד הצליבה. הוא שואל בדרך הזאת, מדוע כדי לכתוב סיפור או לקרוא סיפור צריך אדם להיות על הגרדום, על יד הצלב, בדרך הייסורים, או בסמוך ללהב שהתיז את ראשו של החוק והחסד בעולם.
בלזק הציניקן מכתיר את הסיפור כ'אפיזודה', סך הכל אפיזודה, מקרה משני ולא הכרחי. אנקדוטה חולפת שעלילתה פשוטה כביכול, הכתיבה נגישה והמהלכים בה בנויים כהלכה. בכל זאת, רגע הגילוי של הסוד דורש מלאכה דקה: עניין של תזמון, כלומר שאלה של הכרה, מתי החושך יהפוך לאור. מבנה הסיפור מוביל לכך צעד־צעד, בסבלנות מרובה, ועם זאת יש בו אפקט מפתיע, הפתעה חסרת סבלנות. הפיענוח מייצר מעין היפוך כפוי, שבו כל מה שלא ידענו נחשף באור אחר, בתחושה של עונג קתרטי או אימה חדשה.
בשלוש היצירות הקצרות האלה יש 'פואנטה'. באחת, היא רומנטית. בשנייה, היא היסטורית. בשלישית, באותה אפיזודה של הממחטה, מתגלה כפילות ניגודית: בלב הקרח יש אש, באכזריות יש צער, ראשו של התליין משתקף בראשו של הקורבן. כפילות ניגודית שכזו משקפת את תקופת העוועים של הטרור הרפובליקני, תקופה שבה לוחמי החופש הפכו לדיקטטורים צמאי דם, ושבה עקרונות החירות והשוויון נבעו מן הטבח באצולה ומהראשים הכרותים. הנה כך מסכם בלזק את הדברים במשפט אחד: כאשר לכל צרפת היה לב של אבן, פעמה פלדת הסכין, פעם ליבה של הגליוטינה. •
