קשים עליי הבקרים. החרדה אוחזת בי מאירועי הלילה. אנשים שואלים אותי מתי אחזור להופיע. אולי כשבני משפחתי וחבריי הלוחמים ישובו מעזה, אולי כשהבקרים לא יתחילו כך, ביד הרועדת הנשלחת לסלולרי כדי לראות אם יש פוש "הותר לפרסום".
הייתי השבוע בהדסה. ביקרתי את עידן ושילה. הם בקורס קצינים, והוקפצו לעזה חודש לפני קבלת סיכת המ"מ. הם בחוד. נכנסו לבית בג'באליה, ובזהירות ובמקצועיות שהצילו את חיי חבריהם, עלו לקומה למעלה, שמעו דריכה של קלצ'ניקוב ופתחו בירי. המחבל הספיק לפגוע להם ברגל לפני שנפל. בתקרית הזו חוסלו שישה מחבלים. אבל תבינו את המציאות שבה אנו חיים: עידן שמתאושש מפציעה קשה ברגל הוא תושב שלומי, הוריו מפונים וחיים בחדר וחצי משפחה שלמה. הבן פצוע והם פליטים בארצם. הם אופטימיים ואוהבים את המדינה בכל ליבם, אבל לאף אחד לא מגיע לגור בחדר מלון כמה חודשים, בוודאי לא למשפחה שמטפלת בבן שנפצע בקרבות בעזה.
משהו מעניין שהם סיפרו לי: כאשר הגיעו לבתים של מחבלי נוח'בה שהשתתפו בטבח, המח"ט שלהם התעקש לשרוף את הבתים. עם לפיד. לא להסתפק בפגזים אלא לשרוף אותם כליל. בשביל הסמליות. בשביל הדורות הבאים.
אנחנו מוקפים בשכול. ישראל מדינה קטנה, והתחושה היא שאין בית שאין בו מת. כל אחד מכיר מישהו שנפל. ויצא ככה, בגלל העשייה שלי ברשתות, שפונים אליי הורים שכולים, ולחלקם בקשה פשוטה ונוגעת ללב: שאפרסם את סיפורו של בנם שנפל במלחמה. יש כל כך הרבה סיפורי גבורה, שרבים מהם הולכים לאיבוד. פגשתי פצוע השבוע. אי־אפשר לספר כלום ולהראות כלום, וגם לי הוא לא באמת אמר הרבה. אבל משפט אחד בכל זאת אני יכול להגיד, וזה חשוב בעיניי כדי להבין איזה דור יש לנו פה: זה היה מבצע מאוד מסובך, והוא היה הראשון שאמור להיחשף לסכנה. מניתוח קר של המשימה שניתנה להם, הוא העריך שיש לו 50 אחוז סיכוי למות במבצע הזה. הוא לא חלק את המחשבה הזו עם איש, אבל דאג להשאיר מכתבי פרידה להוריו ולאחיו.
ברוך ה' הוא איתנו עדיין – יש לו דרך ארוכה בשיקום – אבל תחשבו על בחור צעיר, שמבין כי הסיכון במבצע שאליו הוא יוצא כה גדול, אבל הוא נושך שפתיים, כותב דברי פרידה, מיישיר מבטו לסכנה - ויוצא לקרב.
חלק מההורים השכולים רוצים לדבר על אחדות. מה עושים כדי לחזק אותה, כדי לשמר אותה. אבל מה שאני לוקח איתי מהשיחות האלה זה את הרגע הראשון שבו הם מציגים את עצמם כהורים של הבן שנפל במלחמה. תמיד יש לי צמרמורת. כשישבתי שבעה על אבא שלי הייתי בן 17, מישהו אמר לי שזה קשה ומוקדם, אבל זו דרך העולם שבן קובר את אביו. מה שלא דרך העולם זה שאב קובר את בנו.
אף שאני מקפיד להשאיר את הדיון על הלחימה למומחים (אני משתדל להתרכז בלחבק את הלוחמים, ופחות לייעץ להם או לפרשן אותם), ברצוני לתקן טעות נפוצה. ב־7 באוקטובר בוצע בנו הפוגרום המתועב והנורא ביותר מאז השואה. נשחטנו, נאנסנו ונחטפנו. יש אזרחים שמאז השבת ההיא נמצאים עדיין במערה בעזה עם סינוואר. יצאנו למלחמה. המטרה שלה ליטול מחמאס את היכולת לתקוף אותנו שוב. עד כאן הכל ברור, אך עדיין נחדד כמה נקודות.
ראשית, אם חמאס יוכל לעשות זאת שוב, הוא יעשה זאת. זה חייב להיות במוּדעות שלנו. הפוגרום נעצר כי צה"ל ואזרחים אמיצים בלמו אותו, אחרת לא היה בית שלא היה עובר את התופת. ואם תהיה להם היכולת להפתיע עוד פעם, מעזה או מטול־כרם, הם יבואו שוב.
הנקודה השנייה היא שאמנם ההרס בעזה לא יביא לכניעת סינוואר, כי מדובר בפסיכופת גמור, אך עדיין - טוב שיש הרס בעזה. טוב שיש שם חורבן. זה טוב משום שעזה היא מעין מדינת אויב, שהוציאה מתוכה אנשים שחתכו איברי נערות יהודיות. לא מדובר בחבל ארץ תמים שחמאס אוחז בו בכוח (באופן אבסורדי זה אחד המקומות הערביים שבהם היו הבחירות הכי הוגנות). החורבן שם, אף שעל סינוואר אישית לא ישפיע, יהיה צרוב בזיכרון העזתי, ובשאיפה גם הלבנוני, כתוצאה שמביאים על עצמם מי שמבצעים פוגרום עם שחר.
נקודה נוספת היא התמרון הקרקעי. גם הוא לא בהכרח יביא את סינוואר להיכנע או למות. או שנמצא אותו או שלא, מי יודע. ועדיין, אחרי שהריבונות שלנו נפרצה, אחרי שהעזתים הסתובבו בנחת ובמשך שעות בישראל, המסר שעובר מכך שחיילינו מניפים דגל ישראל בכיכר פלסטין ומסתובבים בתוך שיפא, הוא חשוב. גם לנו ולתחושת המסוגלות שלנו; וגם לאויב, שמעריך מחדש את יחסי הכוחות, אחרי שבשבת ההיא התבלבל לחשוב שהוא החזק בסכסוך השכנים הזה. ובאזור שאנו חיים בו, אם יש לך אויב שסבור שהוא חזק ממך, אתה בבעיה גדולה.
אז יש שאלות. מה יקרה אם יסתיימו המטרות שלנו, אבל החטופים עדיין יהיו בשבי? מה יקרה אם לא נמצא את סינוואר? מה זה אומר אם נסיים את התמרון ויהיה עוד מטח על תל־אביב? אלה שאלות חשובות שיש להן תשובות שונות, אבל במנותק מהן - טוב שאנחנו הורסים את עזה, וטוב שאנחנו מתמרנים שם קרקעית.
הדור הצעיר הגיבור שיוצא להילחם מאוד מודע לסכנות של המלחמה. הלוחמים שאני פוגש מדברים על זה. והם מביטים אלי קרב, ללא חשש. השבוע הנחיתי אירוע לכבוד שלושים לנפילתו של הלוחם רס"ל בן זוסמן ז"ל. משפחה ירושלמית מרשימה וחזקה כל כך. ואני מבקש לסיים עם דברים שכתב בן בצוואתו. ילד בן 22 שכותב צוואה זה דבר קשה, אבל אלה ימים קשים, ואלה גם ימים של גדולה: "אני אגיד את זה שוב", כתב בן בסיום דבריו, "יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם".
יהי זכרך ברוך, ילד שלא הכרתי, אבל אני מרגיש שאני אוהב בכל ליבי. שנהיה ראויים.
שבת שלום.
