התכונה הכי חשובה של אביתר בנאי כאמן היא המודעות העצמית בנוגע לפער בין מי שהוא באמת לבין הדימוי הציבורי שלו. "כל הענווה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד", הוא כתב על הילד שהיה ב'גנב'. כמה שנים אחר כך בנאי הקדיש לנושא שיר שלם, 'פרגולה', שבו הזכיר בציניות את כל הכתרים שקושרים לו ("גם עושה קידוש ה', תפקיד בתרבות בישראל, אלבומי זהב, פלייליסט לכיס של הגב"). זאת אחת הסיבות שבנאי הוא מהאמנים הכי אמינים בארץ: הוא מסתכל במראה ולא רואה שם את אלוהים, אלא יצור מוכשר מאוד, פגיע לאללה ובעל אגו חי ובועט. או, כמו שרובנו קוראים לזה: בן אדם.
לכן נדמה שגם בנאי יכול להבין, מדוע את אלבום הקאברים שלו, 'עוגן במים', צריך להגדיר לפני הכל כמעשה של נדיבות ורק אחר כך כאמנות. גם עולמו של בנאי חרב ב־7 באוקטובר, ולא פלא שאדם רגיש כמוהו זיהה את הצומת שבו הוא נפגש עם רוב עם ישראל: הכאב שלא נרגע, הפחד ממה שעוד לא קרה ובעיקר הצורך העמוק בלידה מחדש שתהיה בה גם תקווה. חלק מהדרך לשם, כך נדמה, עוברת בכך שבנאי מעמיד את עצמו לרשות פס הקול הישראלי ומרשה לעצמו להיות יותר כלי מאשר יוצר, כדי שהמאזינים והמאזינות יוכלו לעצור ולהתפעל מההישג הנפלא שהוא המוזיקה הישראלית הפופולרית.
מנגד, בנאי גם הפנים את ערכה העצום של הפשטות בתקופה שנראית כמו קובייה הונגרית בלתי פציחה. הבחירות שלו די צפויות, בין אם בממד המשפחתי ('אל תפחד' של אהוד בנאי ו'מחפש את הכיוון' של מאיר בנאי ז"ל), הסגנוני ('מה אעשה' של ארז לב ארי, 'יש בך' של החברים של נטאשה) וגם בהלך הרוח העכשווי: 'שיר ללא שם' בביצועו יהפוך לעוגן בפלייליסט של ימי הזיכרון, ו'הדייגים' של ארז הלוי פונה להרגשה הקולקטיבית שמשהו גדול ומטריד קורה מחוץ לטווח הראייה שלנו, ואין לנו מה לעשות אלא להישאר עם הים.
"מוזיקה היא כוח נגד מחיקת הפנים", אומר בנאי באחד מקטעי המעבר. ואכן, המוזיקה באלבום הזה היא מעל לכל אקט של הסבר פנים: מול פחד, ייאוש ושנאה חסרת מעצורים. בהמשך מן הסתם תגיע גם יצירת המופת.
