על החיים ועל המוות // סטיב טולץ } תרגום: יואב כ"ץ } עם עובד } 382 עמ'
הדבר הראשון שאנחנו יודעים על המספר שלנו, אנגוס מוני, זה שהוא מת. הציניקן שכל חייו חש בוז כלפי העל־טבעי מדווח לנו כעת, אוי לבושה, מהמקום שלא האמין בקיומו. מוני, בן 42, או היה בגיל הזה כשמת, הוא פושע לשעבר שמצא את אהבת חייו המדהימה, טרייסי: עורכת טקסי חתונות, מולטי־דתית, ניאו־היפית מכורה לטלפון. התיאור השלם של גרייסי, שהפרטים שבו, לפי מוני, שותפו עם כל עוקביה, הוא מונולוג מילניאלי מהחלומות: "גיבור ילדותה היה איה מ'פו הדב', היא סבלה ממיגרנות מגיל שש, עשתה קעקוע חדש כל שלושה חודשים. היא אהבה פריחות דובדבן, סרטי אימה, לשחק שחמט, את הצלמת דיאן ארבוס ואת משאף הוונטולין שלה" וגם "היא נטלה איוואסקה ופטריות באופן קבוע למחצה והייתה לה שמאנית בשם טינה שרשמה לה מוות־אגו פעמיים בחודש". וגם "היא כתבה בפוסט: אופטימיות בעיניי היא לקוות שתמיד אהיה מטופלת במרפאת־חוץ פסיכיאטרית ולעולם לא מאושפזת במחלקה", וגם, "אני חושבת שהדבר היחיד שהוא יותר גרוע מלהיות מחופצנת מינית, זה לא להיות מחופצנת מינית", היא כתבה בפוסט.
על אף שברור להם שהעולם הולך לעזאזל, והאנושות עומדת להיטרף על ידי קבוצות טרור מחד ובינה מלאכותית מאידך, בני הזוג מבקשים להפוך למשפחה, אבל טרייסי מתקשה להיכנס להיריון ("העולם חוזר לימים שבהם לאנשים נולדו עשרה ילדים כי אף פעם לא ידעת מי מהם יעבור את החורף... ובכל זאת אנחנו לא יכולים להשריץ אפילו אחד!"). טיפולי הפריה יקרים נושאים פרי, אבל איך שהגיעו לרגע, ל"כמיהה בדיוק למה שהיה לנו עכשיו" — גן העדן נסדק, כשלביתם חודר טיפוס מפוקפק ומעורער בשם אוון, בטענה שזה הבית שגדל בו, וכעת, כשהוא חולה במחלה סופנית, הוא מבקש, ואפילו מתחנן, להעביר בו את ימיו האחרונים, בתמורה לירושה צנועה. הזוג התפרן מסכים לעסקה, אבל הזר מחסל את מוני והופך למאהב של טרייסי, תוך שהוא ממשיך לגסוס.
בעקבות רציחתו מגיע מוני לעולם הבא, שם הוא מגלה שיש המשך, והוא משעמם, מדכא ומלחיץ כמו קודם. העולם החדש הזה הוא חידה: "איפה בכלל היינו? על כוכב לכת? בתוך ממד? על צלחת פטרי? איש לא ידע בוודאות". גם הסדר הכלכלי או החוזה החברתי נותרים מעורפלים. התחושה היא של מעין ירידה בדרגה, כולל מזג אוויר מחורבן וגשם "שהזכיר דליפה ממזגן". אפילו אפשר לחטוף שם שלבקת חוגרת ודלקת בדרכי השתן, לסבול מהטרדות מיניות או ללכת לקבוצת תמיכה לנפגעי פוסט־טראומה. רק קנאה אין, כי ההבנה נוחתת, סוף־סוף: "כולנו באותה סירה תמוהה".
מוני ממשיך לספר לנו לסירוגין את עלילותיו בעולם המתים ואת הנעשה בינתיים בביתו, עם אוון וטרייסי, שההיריון שלה מתקדם במקביל לנגיף עולמי חדש, ששם את הקורונה בכיס הקטן ומשמיד את אוכלוסיית העולם בקצב מסחרר, מה שיוצר פניקה בעולם הזה אבל גם צפיפות אוכלוסין ואי־יציבות פוליטית בעולם הבא. היחיד שמוצא נחמה בנגיף הוא אוון הגוסס, ששמח שהאנושות לא תמשיך לחגוג בלעדיו: "אז מה אם אני גוסס? כל כך מהר שכחתי שגם העולם עולה בלהבות? גם לפני וירוס 9K היו קבוצות של טרור איסלאמי ושל לאומנות אתנית לבנה, כל מנות היתר הנהדרות האלה של משככי הכאבים, שיעור ההתאבדויות המשגשג, תאונות פגע וברח של מכוניות אוטונומיות, מקרי המוות הגוברים בגלל סלפי, גיימרים שמתים מפקקת ורידים עמוקה, הולכי רגל שנדרסים כי ראשם טמון בטלפונים — בכל פעם שהצצתי היו מאה מתים, עשרת אלפים מתים, מאה אלף מתים. לא היה לזה סוף! זה ממש עודד אותי".
"הפכנו למין מוסח דעת בשעה שהמשימה העיקרית שלנו הייתה לעמוד על המשמר. רואי השחורות העגומים ביותר שלנו היו אופטימיים מדי", קובעת גרייסי, ואכן הקומדיה האפלה הזו מגיעה עם מסקנות נחרצות: האנושות היא אסון, גורלנו נחרץ, העולם נורא, העולם הבא גם נורא, אלוהים לא קיים ואם הוא קיים הוא מאפשר לתינוקות לחטוף שבץ. רק דבר אחד שווה משהו, וזו אהבה.
עשרות סימונים מזדקרים מבין דפיו של העותק שבידי, מראי מקום לשנינויות, חידודים, בול בצייטגייסט ובול בפוני. כמעט אין עמוד בספר הזה שלא שווה ציטוט. סטיב טולץ האוסטרלי, יליד 1972, שזהו ספרו השלישי (הראשון, 'שבריר', אף נכנס לרשימה הקצרה של פרס בוקר) הוא ללא ספק אדם חכם מאוד ומצחיק מאוד. נדמה שטולץ הכניס לתוך העלילה כל מחשבה שחלפה במוחו: מהרהורים על טיבו של הפיד, דרך יחסי אדם וסביבה ועד לשאלות מטפיזיות על החזרה הנצחית ותפקידו של אלוהים. הכל וכולם: מבודהה עד רואלד דאל, כשהוא נע בין סטנדאפיסט ציני למטיף מטורף — שניהם, על חשבון מה שהוא אמור להיות — סופר. אם יש לרומן המתפקע הזה תקווה כיצירה שלמה, זה כספר פולחן. מה היה קורה לו היה מפרסם את כל קדחת המחשבות הזו כמסה או נאום יום דין לוהב? באמת חבל שהז'אנר הזה יצא מהאופנה. •
