עליית העונה השנייה של הדרמה 'הטבח' היא איתות משמעותי נוסף של גופי השידור הישראליים על חזרה לשגרה. מאז פרוץ המלחמה הוקפאו תוכניות מקור שהיו מתוכננות לעלות לשידור. זה היה דינה של 'המזח' על מלחמת יום כיפור (כאן), וגם על 'ברלין בלוז' (יס). 'משמר הגבול' (הוט) שהתחילה רגע לפני המלחמה הרגישה אקטואלית בגלל הנושאים והאווירה, והפכה ללהיט.
ראשונה לשבור את צום השום־דבר־מלבד־חדשות הייתה הבולדוזר הבלתי ניתן לעצירה 'הכוכב הבא' בקשת, אולם גם היא לוותה בטייטל המסתייג "פורמט מיוחד". זו גם הייתה הכותרת שהצדיקה את שובה של 'ארץ נהדרת'.
אבל 'הטבח', שצילומיה נגמרו הרבה לפני, מגיעה למסך שלנו כמו שהיא, בלי שום תווית מתנצלת - פיסה מהחיים שהיו לנו, ומי יודע מתי ואיך ישובו. מהדקות הראשונות אנחנו נשאבים חזרה לחייו של השף־סלב דורי (גל תורן) בחיקה החמים של בועת הקולינריה התל־אביבית, לבופה של סטוצים עם נשים יפות ועשירות, קוק בשירותים ומסע דילוגים בין כמה מהמסעדות הנהנתניות בישראל ('שילה', 'ג'ורג' וג'ון', 'בר 51' ו'דליקטסן' - כולן קיבלו מקום של כבוד בפרק הראשון).
האם 'הַטַּבָּח' (ניקוד מעולם לא היה נדרש כל כך) לוקחת את הצופה רחוק מדי ומוקדם מדי מהבוץ של חאן־יונס, או שמא דווקא פותחת את התיאבון הטלוויזיוני? לפי הבאזז, הקהל רוצה להיזכר לכמה רגעים איך המציאות נראתה פעם, מזמן־מזמן, לפני 7 באוקטובר.
