לפני כמה ימים התפרסם בעיתון זה ראיון עם סמח"ט גולני שסיפר על ימי הלחימה בשג'עייה, על המשימות המורכבות, על הסיכונים, על הניתוק מהבית ועל תעצומות הנפש הנדרשות מהלוחמים שאיבדו 82 מחבריהם. מבין שלל הדברים שאמר, מחץ את ליבי במיוחד הכאב שלו על מה שנהוג לכנות "הפילוג בעם". אותה אווירה שהיטיבו לתאר "ארץ נהדרת" במערכון שבו אודי כגן, כחייל מילואים, חוזר הביתה אל הסחל'ה של הריבים הפוליטיים שנשארו, כמו לא הייתה השבת השחורה, בדיוק אותו הדבר.
חוסר היכולת להניח בצד את המחלוקות, את הסיסמאות הלעוסות והאיבה, מדכא אותו כל כך, עד שבאבחה הוא קם משולחן הארוחה המשפחתי וחוזר לעזה. כי שם, אפילו שם - בתוך גיהינום הלחימה וסכנת המוות - קל לו יותר.
המערכון קלע בול. גם הסמח"ט מספר איך נפלה רוחם של קצינים שיצאו לרענון אחרי חודשי לחימה ארוכים, ואיך הקצונה הבכירה פחדה בדיוק מזה, שהלוחמים ישובו נכאים ויתחילו לריב בנמ"ר במקום להתמקד במשימה.
ואני קוראת את הכתבה וליבי נחמץ. הוא כל כך צודק. הלוחמים עוברים קושי שאי־אפשר לתאר, מסכנים את חייהם בבוץ העזתי, והמינימום שהעורף יכול לתת להם, שזה בגדול לסתום קצת את הפה – הוא לא נותן. אם זו לא בגידה, אני לא יודעת מה כן. וככה, תוך כדי שאני מתלהטת, אופס...
כדי לא להתבייש יותר מדי זמן, כי זה לא נעים לי, אני מתמלאת חשדנות. ואז איבה. חצוף! בטח מתנחל. אני חוזרת לקרוא ומחפשת רמזים. "אנחנו הכי מפחדים מה יקרה ביום שאחרי המלחמה", הוא אומר, "מה יהיה? עוד פעם עליהום של צד אחד על הצד השני? עוד פעם לא יבינו שהמטרה שלנו כאן היא משותפת? שוב יחפשו אשמים בצד הזה של הרפורמה או יגידו שהצד השני החליש אותנו?" אני מעבירה את הציטוט במחשבון הפירוד והקיטוב האוטומטי שלי. אהה, אני מחייכת כמוצאת שלל רב, הנה, הנה, הוא אמר "רפורמה". למה הוא אמר "רפורמה" ולא "הפיכה משטרית"?
ושוב אני נמלאת בושה ונזכרת איך בשבוע שעבר, בארוחה המשפחתית, לקראת הדיון בבג”צ על עילת הסבירות, כמעט חתכתי לפרוסות את גיסתי. למה לעזאזל אני לא יכולה להיות קצת יותר "יחד ננצח" או "יחד לא ננצח" או רק "יחד" כלשהו? מה יש לי? ובאותו רגע אני חוזרת להתבייש ומוכנה להתדסטל אטבריאן. להתנצל על הכל. שהסמח"ט וגיסתי יכנו את צעצוע הבלהות של שמחה רוטמן גם "פסטיבל המחול בכרמיאל".
המעברים המהירים האלה בין כעס לאשמה חדשים לי. וזה מכעיס אותי נורא. אלוהים אדירים, אפילו לכעוס כמו שצריך אי־אפשר במדינה המזעזעת הזאת. בכל פעם שאני לא מאמינה, לא מאמינה, עוד יותר לא מאמינה לאיזה שפל חדש הממשלה הזו מסוגלת להגיע, בכל פעם שאני מרגישה איך הרקות שלי דופקות מזעם על השחיתות והשקרים, על המחדלים והמינויים, על הסקטוריאליות, על הבזבוז, על חוסר הכישרון והתוחלת, על הטרלול והטיפשות - קופץ לי מול העיניים עוד איזה מופע של גבורה ונתינה ואהבת חינם שהארץ הזו, בניגוד לשלטון הזה, מנפקת כמו היינו צוות היגוי של סדרות בנטפליקס. מופע שכל מטרתו לגרום לי להרגיש לא ראויה. עלובה כמו מרמור. מילואימניקים חתיארים אחרי גיל פרישה, שהקימו יש מאין יחידת שריון ושועטים עכשיו עם קתטר על טנקי מרכבה ישנים? לא באמת, מה זה הדבר הזה? למה אני צריכה לראות את הקיטש הזה ולמרר בבכי? מה הם כל כך אוהבים האחד את השני? מה דחוף להם "להניח את כל המחלוקות בצד"?
אבל הכי מעצבנות אותי האמהות. החיבור המיידי אל כל האמהות כולן - בתל־אביב, בחורפיש, בעפרה או באיילת השחר. האמהות שהחיבור שלי אליהן הוא על רקע זה ששנתן נודדת ושלומן קשור בחוט אל שלומם של ילדיהן. זה מרתיח אותי שהפחד, ששותפות הגורל מחברים בינינו יותר מכל אידיאולוגיה. מה זה הדבר הזה?
כן, טוב. הגזמתי קצת עם החיבור. גם לו, כלומר לי, יש גבולות. אבל בחיי שקצת יותר שמאלה ונורמלי, קצת פחות התיישבות יהודית ומשימות לאומיות, שאחת מהן היא "לקצץ בכיסים השמנים של קצינים במילואים" והשנייה היא לשאול "האם יש טייסים שמסרבים לתקוף בעזה", ואני יכולה ליפול באהבה לנשות המגזר שבימים כתיקונם מוציאות אותי מדעתי. במיוחד כי חלק גדול מאותן נשים, שסביב ראשן מלופפים מבנים המצייתים ל"עקרון ההכבדה", נושאות כך בגאון גם את חייהן. גיבורות. באמת. חלקן לא עם ילד אחד בחזית, אלא עם שניים, שלושה וארבעה, ובעל וגיסים וסירים וחלות. ואני יודעת שאם אני נתקעת על אי בודד, אני מעדיפה אחת כזאת, איזו יעל שבח כזו, שמדברת תנ"כית שוטפת - קדושה וגאווה ורגבים ואלוהים - ולא אף אחת מהחברות שלי, עם המרשם לקלונקס והנכס בכרתים.
ולמרות שיש סיכוי שבאמת תכף נעמוד כולנו על אי בודד כי ישראל תישאר מצורעת ומבודדת כקרחון שניתק מהיבשה, ועליה יצטופפו כל מטורפיה ומשיחיה ודלפוניה, שלא יכולים או לא רוצים להימלט מכאן; ולמרות שכל מה שהיה תקף לפני 7 באוקטובר, נהיה רק תקף ובוער יותר, אני לא מצליחה להיות השמאלנית שהייתי. אני כל הזמן תקועה בין זעם לאשמה. כי רבים, רבים מדי, מהאנשים שלהם אני חבה את חיי או לפחות שאני מעריכה את אומץ ליבם הם גם אלה, שלתחושתי, הורסים את חיי וגומרים על החזון הציוני.
אני מתגעגעת לקפלן. לתקופה שבה חשבתי שהמצב מעולם לא היה גרוע יותר, שהמדינה בסכנת עתיד מוחשית ושכל הממשלה, למעט יעקב מרגי, צריכה ללכת לפח. זה כל כך אחרת מהתקופה הנוכחית, שבה אני חושבת שהמצב מעולם לא היה גרוע יותר, שהמדינה בסכנת עתיד מוחשית ושכל הממשלה, למעט יעקב מרגי, צריכה ללכת לפח. אז, כמו שלאה גולדברג אומרת, הדברים היו פשוטים וחיים, והרגשתי שמותר, שמותר לתעב. ולמרות שאני מאמינה יותר מתמיד שצריך לעלות על הבסטיליה ולהפיל את השלטון - ויפה שעה אחת קודם - אני נושאת במקביל, כל הזמן, גם את אשמת חוסר היכולת שלי לסתום ולהתלכד לאריה.
