צמדים טלוויזיוניים נולדים על המסך אבל מתים מחוץ לו, וקשה לחשוב על הדגמה מבאסת יותר לקביעה הזו מאשר ביטולה המהיר של 'אופירה וברקוביץ'', קברט האקטואליה בהנחיית אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', עקב סכסוך מקצועי ואישי בין השניים, ועל רקע המלחמה בעזה. לקפוצי הישבן והלב שחשבו שמדובר בהשתקה מבורכת נגיד: לא אהבתם את הצעקות? אוקיי, מעניין, זה בטח מקשה עליכם לצפות בטלוויזיה תוצרת ישראל, שכן יותר מש'אופירה וברקוביץ'' הותאמה למדיום הזה שנקרא טלוויזיה, זירת הטלוויזיה כולה השתנתה וספגה לתוכה באהבה ובשקדנות אלמנטים מתוך התוכנית של ברקוביץ' ואסייג בקשת 12.
נוסחת הקסם שלהם, שהתבססה על דעתנות, וכחנות וידענות, רוממה את משבצת השידור הלא־לגמרי־נחשקת שלהם, שישי בערב, והפכה את התוכנית לחלק מטקס קבוע של קבלת שבת ארוכה. ברבות השנים, הראיונות והפינות התגבשו למותג נדיר בהצלחתו בתעשיית הטלוויזיה, ובמוצר סופר־דופר אקטואלי, שאצבעו תמיד על דופק הסיפורים והאנשים המסעירים ביותר של השבוע. ולא נשכח את ההפתעה הקבועה של צרכני תקשורת אנינים מטעם עצמם, שנדהמים שוב ושוב - ומצייצים על זה בטוויטר, כמקובל - מהעובדה שהם מתענגים על המהלכים העיתונאיים המושחזים של הצמד.
בעולם סלחני יותר היינו זוכים לתוכנית פרידה דומעת מ'אופירה וברקוביץ'' שבה יוקרנו קטעים מופלאים כמו הראיון עם דודו פארוק, הראיון עם מיכל הקטנה ("מי את ומה את רוצה"), פיצוץ הראיון עם מני נפתלי או שיחת הבכי עם בן זיני. כיוון שאסייג וברקוביץ' התייחסו באותו כובד הראש למחאה נגד ההפיכה המשפטית, לראיון עם בני גנץ אבל גם למיקי בוגנים וצוקית אשכולי. על כל השיחות האלה שרתה באופן שוויוני להדהים אווירה די עקבית - אם זה שר זוטר או זומר בר, ברקוביץ' ואסייג נהנו לפרק ולהרכיב את המרואיינים שלהם - הם שאלו שאלות חדות, לעיתים מתריסות, עימתו אותם עם אמירות קודמות או גלשו למונולוג נוקב על הכשלים הלוגיים שלהם.
חשוב להבדיל: זה אינו הרבאק של מהדורת החדשות, רבאק מוכה פאניקה שתפקידו למלא כמה שיותר דקות מסך במסרים בדרגות שונות של בעתה ־ אלא רבאק שכולו חדווה. רוב הזמן, אפילו כשרבו ולא טרחו להסתיר את זה מהצופים, נראה שאופירה וברקו נהנו ליצור את התוכנית שלהם כמעט כמו שהצופים נהנו לחזות בה.
