“תגידי”, אומרת לי הקופאית בסופר, “את הולכת לחגוג סילבסטר הערב?” לוקח לי זמן לקלוט שהיא מדברת אליי. אני עומדת בקופה עם טרנינג, סוודר ענק שגנבתי מהארון של רן ונעלי בית של מותג היוקרה מקס סטוק עם הדפס של נמר. אין שום דבר חגיגי במראה שלי, בטח לא בשיער שלי שמזמן לא התנשק צרפתית עם מסרק. אז אני חושבת שאולי לא שמעתי נכון, וממשיכה להעביר על הפס השחור את המצרכים שקניתי. אבל הקופאית לא מוותרת. “רק אל תגידי לי שאת חוגגת היום”, היא אומרת. אני מבינה שהיא אכן פונה אליי ומרימה את הראש שלי. ושם, בעיניים שלה, אני רואה אותו, את השיפוט שכבר אורב באישון. ולרגע אחד אני לא מבינה, כי מה לעזאזל בתוך העגלה שלי גרם לה לחשוב שאני מתכוננת לערוך אירוע? יש לי שם חמישה תפוחי אדמה, שני בצלים סגולים, חופן כוסברה ומארז משפחתי של מעדני חלב. איזו מסיבה נוצצת אפשר בדיוק להרים עם חופן כוסברה? מה היא חושבת, שאני אזמין את עמותת ידידי האופרה הישראלית לבית שלי ואקבל אותם בנעלי הבית המנומרות שלי עם מגש שעליו גביעי דני וניל?
אני מחבבת את הקופאית בסופר שלנו. היא אישה נחמדה ולבבית שתמיד דואגת לי, בעיקר בגלל חוסר הכישרון שבו אני אורזת לדעתה את המצרכים שלי. “תראי את הגמבות האלו”, היא תמיד גוערת בי, “למה לא שמת אותם בשקית ניילון נפרדת? למה הידיים שלי צריכות לגעת לך ישר בירקות של הסלט?” אבל היום יש לה אנרגיה מסוג אחר. “תאמיני לי שלא בא לי לשמוח ולחגוג”, אני אומרת לה, “אין לי מצב רוח”. היא לא מקשיבה ודוחפת לי ליד את הטלפון שלה, שהיא הניחה ממש ליד הקופה. אני לוקחת אותו ורואה שהוא פתוח על סרטון הסברה שמפרט את כל פשעיו של הקדוש הנוצרי סילבסטר.
“באמת שלא צריך”, אני אומרת, אבל היא כבר מפעילה את הסרטון ומכריחה אותי לשמוע איך הקריין אומר בקול בס רועם: “סילבסטר היה גדול האנטישמים. במשך שנים חגגו הגויים את יום הולדתו בסדרת פוגרומים רצחניים ביהודים”. הסרטון ממשיך לרוץ על רצף של תמונות היסטוריות מהפוגרומים של סילבסטר. כל מיני גופות שרופות וכרותות איברים של יהודים בשחור־לבן. ותוך שנייה הכל נהיה מובן לי. היא הכינה את הסרט הזה פתוח מראש במיוחד בשביל קונות כופרות כמוני. במיוחד בשביל נשים תל־אביביות מנותקות שאין לה ספק שהזמינו הערב להקה ברזילאית של רקדניות ערומות וקישטו את כל הגג בתפאורה של סנטה קלאוס ואיילי צפון. אין לה ספק בכלל, שאני זקוקה לתזכורת מה זו יהדות.
אני מנסה להבין אותה. אני בטח נראית לה כמו האבטיפוס התל־אביבית הליברלית. עוד פמיניסטית לא מטופחת שלא טורחת לעטוף גמבות בניילון נפרד, כי “הן לא יודעות להיות בלבוסטע, אלו. אצלן הכל זה שערות של כלב, פסלים של בודהה בסלון ולכלוך”. דווקא בזה היא צודקת, זה תיאור די מדויק של הדירה שלנו. בטח בחודשים האחרונים, כשאני בכזה חוסר תפקוד שקשה לי אפילו להרים סמרטוט. אבל עכשיו, כשהיא תוקעת לי לתוך הפרצוף פריים אחרי פריים של גופות יהודים שרופים, אני פתאום כל כך כועסת. היא לא יודעת, אבל אני דווקא מהאנשים האלו שלא מצליחים להשתחרר מ־7 באוקטובר. לא רק שאין לי שום כוונה לחגוג היום, גם קשה לי לצפות בסדרות טלוויזיה או לקרוא ספר מרוב שהעצב שם נראה לי דל בהשוואה לעמק הבכא העצום שנפרס מולי במציאות. כולה באתי לסופר לקנות קצת ירקות למרק שאני מתכננת לאכול היום בבית, מה פתאום אני צריכה לראות גופות של ילדים יהודים ועוד סנטימטר מהקיסמים הדנטליים בהנחה?
לאישה הזאת אין שום מושג כמה אני ממילא חושבת על גופות ושקועה בהן. מאז השבת השחורה אני לא מפסיקה לצפות בסרטוני זוועה כאלו וגרועים פי כמה. באמת שחשבתי שעברנו את זה, שאנשים כבר מבינים שכולנו נשמה אחת חרדה ופועמת, והנה הוא שוב חוזר, ממש כמו ב־6 באוקטובר, החשד הארור. אה, היא תל־אביבית אז בטח היא תספור לאחור בחצות באיזה פנטהאוז ותצחקק עם מעצב השיער הגיי שלה. אה, אז גלית דיסטל אומרת בעיניים מלאות דמעות שהיא מתחרטת על ששיסתה ופילגה, היא בטח מתחנפת לשמאל ולברנז’ה כדי שייקחו אותה בחזרה. אבל איך? הרי היא אומרת בעצמה שהיא תבחר שוב בנתניהו כי הוא עושה עבודה מצוינת. אז איזו מין תוכנית חומש מעפנה זאת? מה יוצא לה מלהשניא את עצמה גם על הימין וגם על השמאל? זה הורג אותי, החשד ששוב חזר לקנן בין כולנו.
כל כך הרבה אנשים השתנו לגמרי ב־7 באוקטובר, זה כאילו שהלב נפתח בבת אחת וכל האמת העצובה של היקום פלשה פנימה והציפה אותו. אז כן, אנשים כמו דיסטל מרגישים אשמה עצומה, הם חשים חרטה, הם מרגישים שאלוהים כעס עליהם והמטיר עליהם עונשים כדי שישתנו וילמדו את הלקח. ופתאום, בסופר הממוזג, אני שוב ב־6 באוקטובר. עם החשד הזה שאני בטח חוגגת היום עם טוסטוני קוויאר כי אני מהשבט שלא אכפת לו מכלום. שזה אגב אותו החשד כלפי חווה חברה שלי, מהציונות הדתית, שגרה במעלה־אדומים. בה חושדים שהיא בטוח מטורללת ומשיחית וזוממת ליישב את גוש קטיף בגורדי שחקים של גינדי. והיא? בכלל דואגת לבן החייל שלה בעזה, ומצידה שיסיימו את המלחמה היום. החשד הורס לנו הכל, הוא גורם לנו לא לבטוח באנשים גם כשהם מנסים לדבר איתנו בכנות או לפנות לליבנו. הוא משאיר אותנו באותה נקודה. החשד הוא שער ברזל סגור ולא סולח שלא נותן לשום שינוי לעבור דרכו.
***
אני ממהרת לארוז את המצרכים, פתאום לא יכולה להישאר עוד דקה בסופר. זו תחושה לא נעימה, להיות אחת מאנשי 7 באוקטובר שמנסה לדבר עם האנשים שכבר חזרו לשגרה והתקדמו. ובעיקר זה גורם לי להרגיש כמו פריק, כמו עוף מוזר, על זה שאני היחידה שלא מסוגלת לשחרר את זה. כולם כבר מתלוננים שאין כלום חדש בנטפליקס ומתעניינים בשיזוף של נתניהו, ורק אני כבדה ועצובה כמו אנדרטה. עדיין תקועה על אותם רגעי הזוועה וחוזרת אליהם שוב ושוב.
אני מנסה לזוז הלאה, מנסה לשקוע בחיי האהבה של החברות שלי, להתעניין בציונים של הבת שלי שדי הפסיקה ללכת לבית הספר, ואני לא מצליחה. אני עדיין שם. עומדת ברמזור, רואה אמא צעירה עם ילדון, ומשום מקום נזכרת במשפחת קדם סימן טוב. חושבת על האמא היפה והחייכנית תמר, שכל כך מזכירה את החברה הכי טובה שלי. ואיך המשפחה הזו נמחקה כולה, על הילדים הקטנים שלה וההורים שקישטו את הסוכה בחצר בצורה כל כך יצירתית וצבעונית.
המחשבה של הקופאית שאני מסוגלת לעמוד הערב על איזו מרפסת וללגום שמפניה מחרידה אותי. חשבתי שרואים עליי, שזה ברור מנעלי הבית והפנים המתוחות. ובא לי להגיד לקופאית שהחג האחרון שאיכשהו הצלחתי להכריח את עצמי לחגוג היה חנוכה, וגם זה כי האמנתי שאולי אלוהים יקשיב למה שכולנו מבקשים ויביא כבר משהו טוב. ”וכולנו חשבנו אותו דבר השנה”, בא לי לומר לה, “שגם בנר השמיני של חנוכה האור לא הצליח לחדור, נשארה רק תחושה מפחידה וריקה של חושך”. אבל כל מה שאני מצליחה להגיד לה זה “לא צריך קבלה”, ולצאת לרחוב.
הערב הזה לא יהיו שום נשיקות, שום ספירה לאחור עם בקבוק קאווה זול. רן ממילא ביוון, הוא נסע בחוסר חשק כדי לטפל בעניינים של הדירה. הוא הציע לי שאצטרף, אבל ישר אמרתי לו “נראה לך? להיות עכשיו ליד כל האנטישמיים תומכי הטרור האלו”. מדהים, רק לפני שלושה חודשים כל מה שהחזיק אותי בשיגרה האפורה היה הפנטזיות האלו על איך נעבור לגור בבית ביוון עם מרפסת וסוכת גפנים. אבל עכשיו? מי מסוגל לחשוב עכשיו על שבוע ברומא בקיץ? על וויקנד חורפי ורומנטי בפריז? אני רוצה להיות ליד אנשים שגשם בשבילם זה כבר לא סתם גשם. שהטיפות שמצליפות על השמשה גורמות להם לחשוב בדיוק מה שאני חושבת. על שירה אלבג ושלי שם טוב ועל כל אמא של חטוף שגשם בשבילן הוא רק מנהרה לחה ומטפטפת והילד שלה שקופא שם מקור.
מדהים איך שעולם כל כך עצום עם מיליארדים של בני אדם נהיה לא רלוונטי במכה אחת. כל מה שאני רוצה לעשות הוא להצטופף קרוב קרוב עם האנשים היחידים שמבינים אותי, אלו שקמים כמוני כל בוקר עם הבוקס הזה של כן, באמת 1,400 איש נשחטו עד שנשאר מהם רק אפר. באמת חצי מדינה מפונה מהבתים. והנערות השמחות והיפות שלנו שעד עכשיו הזמינו בגדים משיין ותכננו נסיעה למיקונוס אכן עברו אונס שהתפוז המכני נראה תמים לעומתו. ויש 133 שבויים שעוד לא חזרו, גלעד שליט בחזקת 133. והשנה החדשה הזאת? את מי היא מעניינת? היא ממילא נגמרה באוקטובר, וביחד איתה נגמרו כנראה לנצח כל המשאלות ובלוני ההליום וגופיות הפאייטים הכסופות.
***
“אבל יש אנשים שכן חזרו לשגרה”, אומרת לי חברה טובה, “יש לי חברים שכבר יוצאים למסעדות כמו פעם ואומרים שהמסעדות מפוצצות”. אני לא מצליחה להבין את זה. איך אפשר לחזור להנות ממנה יצירתית של שף בלי להרגיש מין תפלות כזו בפה. כי מי צריך את כל שבבי הפרמזן האלו והחסה לאליק המטומטמת כשהחטופים מקבלים אולי פיתה אחת ביום. “לא כולם תקועים ב־7 באוקטובר”, חברה שלי אומרת, “יש אנשים שחשוב להם לשמוח ולחיות שוב, וזה בסדר”. אני מבינה את זה, באמת, במיוחד אצל חברה אחרת שלי שהיא אמא לילדים קטנים, ולכן היא לא צפתה באף סרטון, ומקפידה לא לראות חדשות. היא חייבת להישאר שמחה כדי שתוכל להתגלגל על הדשא עם התינוקת הטרייה שלה, ואלוהים יודע שלא בא לי שהיא תראה שם את מה שאני רואה. את הפנים של כפיר ביבס, לבנות ממחסור בחלב ובשמש, את העיניים שלו, בארות ריקות ואפלות של חוסר שינה וייאוש.
אני לא מצליחה להבין מה מבדיל ביננו, האנשים שתקועים עדיין ב־7, לאלו שעדיין חיים כמו ב־6 או שפשוט התקדמו בלי בעיה לינואר 2024. אני יושבת מול אנשים שעדיין מתעניינים בבג”ץ או מקטרים שהשליח החצוף הביא להם מקרר בצבע לבן במקום נירוסטה, וזה ממש כמו השיר הישן ההוא “למה השמש ממשיכה לזרוח/ הם לא יודעים שזה סוף העולם?” . לפעמים נדמה לי שאני טרמפיסטית של עצב. שאני ממשיכה לקרוא סיפורים מהטבח ולגרד את הפצע של סרטוני הזוועות כי אני פשוט לא רוצה להתמודד עם כל הכשלונות שמחכים לי בחיים האישיים שלי. אבל לא, הכשלונות האישיים שלי באמת כבר לא מעניינים אותי. יש פה משיכה כמעט מגנטית לבאר של היגון הזאת, אני חוזרת אליה עוד פעם ועוד פעם, מנסה למצוא שם משהו ולא נוגעת בכלום.
אני יכולה למצוא כמה דקות של אושר עם אחי בשפת הים. יש לנו חוף סודי ששתי אנפות לבנות נוהגות לפקוד אותו. כשהאנפות האלו מקמרות את הצוואר ומנערות את הנוצות שלהן אני לרגע אחד באמת שקועה בתוך החן המוחלט הזה, בתוך הרגע עצמו. אבל אז אני הולכת לכיוון המים ובדרך אני נעצרת וקורסת כאילו שהתקפלתי לשתיים. פתאום נזכרת משום מקום בגל עבדוש, אמא יפהפיה ושמחה לשלושה ילדים, ומה שהם עשו לה. ומה הטעם ביום השמש הבהיר הזה, מה הפשר בעוד יום על הים, כשמסביבי יש רוע שאני לא יכולה להסביר ולא יכולה לעצור ולא מצליחה לנצח. לא אני ולא כל הצבא וכל המדינה שלי, אנחנו לא מצליחים לנצח אותו. “הרשע שהוא ראה שם”, קראתי משפט בספר פעם, “לקח ממנו משהו, גזל ממנו משהו. משהו שהוא לא הצליח להסביר במילים, אבל ידע שהוא אבוד, ושלא יחזור לעולם”.
נדמה לי שזה מה שמאפיין את מי שעדיין תקוע ב־7 באוקטובר. התחושה שמשהו נגזל ונלקח מאיתנו, משהו שכבר לא יחזור לעולם. תמיד חשבתי שאם אני רק אשתדל להיות בנאדם נחמד ולעשות מעשים טובים אני אצליח לשכנע את הרוע. אזכיר לו שפה עומדת אישה די סבבה בסך הכל ולמה שלא נתיישב לדבר. עכשיו אני מבינה שיש רוע כל כך מוחלט וטהור שהוא מסוגל לתקוע סכין בראש של תינוק ולקחת עוד ביס מהחמצוצים בתרמיל מיד אחר כך.
אז אין שום סיבה לשום פעולה שאני אעשה או לא, שום תכנית עבודה שתעזור לי לחמוק מהרוע כשהוא יגיע אליי ואל האנשים שאני הכי אוהבת. מסתבר שאמא שלי שיקרה, וכן יש בעולם האמיתי מפלצות ושדי גיהנום. הסלון החמים הוא רק אשליה וסרט האימה הזה לא ייגמר - אף גיבור לא יהרוג בסוף את האיש עם ציפורני הסכין. איך לעזאזל אני אצליח לשכנע או לפעול מול שטניות כמעט מטומטמת מרוב שאין בה שום הגיון, רק חדווה והנאה הכי בסיסית מגרימת סבל? ואם הרוע הוא כל כך לא מתוחכם, פשוט כמו להסניף קפטגון ולהתלהב שירית למוות בשתי בחורות יפות, אז אין משמעות לא לחוכמה ולא לטוב, לא לתפילה לאלוהים ולא לפיזור כמה שיותר אור בעולם. כל הדברים האלו שכל כך האמנתי בהם, ומה שבסוף הביס אותנו זה רוע מטומטם וברברי, חסר הסבר או היגיון.
האנשים שהשתנו בשבת השחורה הם אלו שבהו עמוק מדי לתוך הרשע. כי ממש כמו בסיפור של אשת לוט, ניתנה לאלו מאיתנו שלא נפגעו ישירות האפשרות לא לבהות לזמן ארוך מדי לתוך מה שקורה בסדום. חלקנו הצליחו לעצום עיניים, בטח הפוליטיקאים שלנו, שקמו מהר, ניערו בזריזות את אבק האשמה מהחליפה שלהם, וחזרו מהר לשגרת הפילוג. חלק מאיתנו הקפידו לצרוך רק את כמות הסבל שהם ידעו שיצליחו להכיל, אבל מי שהסתובב אחורה וראה את סדום כמו שהיא, הפך לסוג של נציב מלח. תקועים בחודש אוקטובר נצחי שמסרב לחלוף, ולא מצליחים לזוז.
ב־12 בלילה כבר הייתי במיטה, עמוק בשינה מסויטת. לא שמעתי את האזעקה מחולון ומראשון, אבל כן התעוררתי מהבומים החזקים של היירוט מעל הראש שלי. שכבתי במיטה, הקשבתי לקולות ומשום מקום, פשוט בכיתי. בכיתי על ההשפלה הזו, באיזו קלות הם ממשיכים ללעוג לנו ולהרוס לנו את החגיגות שלנו. כן, אפילו שאני לא במצב רוח לשמוח, זה לא אומר שבא לי שילדות יפות בחולצות בטן ישתטחו על האדמה שליד המועדון. וחשבתי על הקופאית, איך היא דאגה שלא נחגוג את סילבסטר האנטישמי. הייתה צריכה לדאוג מטיל בחצות שיעיר אותה ואת הילדים. “שנה טובה מותק”, רן התקשר אליי כמה דקות אחר כך. ולא ידעתי איך לומר לו שהשנה היא ה־7 באוקטובר, שהזמן לא זז, שהניצחון לא מגיע.
