יום העברית / השבוע חל לפתע ביום ג' יום העברית תשפ"ד. והנה ראיתי שבעמוד האמצעי בעיתוננו, חיפשו בכתבה צנועה מילה אחת שמגדירה את הזמן הזה.
וההצעות למילים שמגדירות אותנו כאן ועכשיו עפו מלמשל המילה משפחתיות (שהציעה מירב לשם שבתה רומי חטופה) או אחדות שהציעה רחל המפורסמת והאמיצה מאופקים. או רוח, אור, אמונה, באר (בגלל בארי), בית, או ישראליות שהציע סעיד עבד אלחק קצין דרוזי אל"מ במילואים.
את המילה היחידה הפחות מקרבת, משמע "ריחוק", הציע אורי בן ה־15 מנירים בשל הריחוק העצוב מביתו. ועוד מילים ישראליות "חדשות" ומפתיעות עפו באוויר, כמו רפת (בגלל רפתות העוטף) ותושייה מאת רב"ט רון בן עזרא - לוחמת ביחידת החילוץ. אז מלא מילים יש לנו כמו ספר תפילות.
אתה נורמלי? / מילים כאמור מגדירות אותנו, את המציאות ואת חלומותינו. הן יכולות להיות טובות או מסוכנות. מילים הן כיסוי כמו האיפור הכבד בהופעה טלוויזיונית, הן ההספדים בהלוויות, הן השתיקות, הן תבנית השירים והן מילות הסיפורים של "מה שהיה שם" ביום השביעי ואחר כך לאלה ששבו מהחטיפות. ואגב, אני זוכר את עוצמת המילים כבר מכיתה ה', כששמתי דגש בעין לפני כל התלמידים בלוח, והמורה יונה הנהדרת נחרדה מזה.
וככה הגיעה 23 המתחלפת ב־24 באזעקות בגוש דן השבוע בחצות, והן הפרו קצת את תחושת ה”נורמליות" המדומה שאחזה בנו ובמילותינו בשבועיים האחרונים שעה שבתי הקפה והתיאטראות ואפילו בתי הקולנוע נהיו מפוצצים מאדם ושבנו במפתיע לעילת הסבירות ובג"ץ. “הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב”, כך תיארתי מילולית את הסיטואציה הכאוטית בין מלחמה ורצון לחיים, שבו במקום אחד רוקדים ובמקום אחר מטוס של קרב ממריא.
אבל האם אנחנו באמת יכולים להיאחז במילה נורמליות? לא יודע. עובדה שלפעמים אני מתעורר בחשכת הלילה וחושב שאף אחד לא נורמלי, ושאני הכי לבד בעולם ואין לי מושג לאן אני הולך בין המדינה והחדר שלי.
ומה עם אנה? / אין לנו עברית אחרת. וגבורה וגיבורים, וחיילינו האמיצים למול נופלינו וחטופינו וטבח, קיבלו משמעות חדשה וגם המילים נמוטט ונחסל חדרו לחיינו. וכמובן המילה לישון מהצירוף המילולי, איך אתה ישן? ששואלים בימים טרופים אלה כל מי שעבר טראומה. ויש המון טראומות.
אז איך אני ישן? שאלה טובה. אני ישן עצוב. ואני ישן מודאג נוכח הרפלקס האוטומטי שבו חזרו הפוליטישנס וחבריהם להתגושש מילולית ממש בדומה ל־6 לאוקטובר, יום לפני המבול. האם יצליחו להחזיר אותנו אחורה? אני מקווה שלא. כי מצד שני אנחנו נמשכים עכשיו חזק למילה אחדות, מרוב שכל כך הרבה שכלנו והקרבנו. והלב שלי ושל רבים נקרע לגזרים לפני שבועיים כששלחו לי סרטון שבו נראית משפחת גרינגליק, שרה בחום סביב פסנתר את “תתארו לכם” ואת שאול היקר ז"ל מחבק את אמו. אחר כך הוא נהרג. ממש קורע לב. וגם המילה הזו, קריעה יחד עם מילים כמו טקס, אזכרה, שלושים, הלוויה, תפסו מקום מלא צער בחיינו הסוערים.
ומה עם אנא? מילה עברית שאני אוהב ומתארת תחנונים (או שאלה, כמו אנה אני בא?) אז אנא (פליז) תשיבו אותי אחורה למילים כמו רוך, עדינות, נשיקה, דממה, ציפור (על גדר תיל), הבנה, חום, חביבות וסוד.
אזעקה בהולנד / משותקים מאזעקות רצנו שלושה חודשים לממ"דים. ואפרופו אזעקות (עוד מילה מוזעקת ללקסיקון העברי) כשהייתי נוכח לפני שבוע בחזרה של להקת המחול של אבשלום פולק, היה שם רקדן הולנדי שסיפר שבהולנד יש כל חודש אזעקה ביום שני בשבוע. הולנד היא ארץ מישורית, וזכור הסיפור על הילד הגיבור שבעזרת האצבע סגר את סכר המים והציל את ארצו. "אבל למה אזעקה? יש לכם איומי חמאס?" שאלתי. "לא, אבל כדאי להיות מוכנים" ענה כשחלף מולי בצעדי ריקוד מעוררי השתאות.
התצפיתניות והבלונאים / ובין כל אלה רוח אלוהים מרחפת על פני המים, ומעל הים אדים שהם לידיעת חובבי השפה ערפילים. ואני יושב ליד החלון, מרכין ראש בתודה בפני אלה שמקריבים את החיים, כדברי לאונרד כהן. ואני משנן את המילה כבוד, שיש בה המון עוצמה במיוחד נוכח המילה השפלה שהושפלנו ביום ההוא. ורשימת המילים החדשות מתארכת, כמו מילקט (בפי הילד החמוד בן השלוש) שמתכוון למקלט, וניפונים (מפונים בפי הילד). ואני מציע לא להשתמש במילה נבואה, כמו שלא הצלחנו להתנבא מה יהיה גורלנו ביום ההוא.
וכנראה הייתה חסרה פה כל שנת 2023 המילה קשב. כי מתברר שכמו שלא הקשבנו זה לזה, ככה גם לא הקשיבו לתצפיתניות ולבלונאים הקדושים שהזהירו מסכנה. לא יעזור, הכל קשור לכל.
פוקאצ'ה ומוקצ'ה / הו העברית, כמה מילים נהדרות יש לך בחובך (בתוכך) וכמה צצו ועלו בפלייליסט המילולי לאחרונה. אצל אנשי הבסדר הופיעו ביחד ננצח, אצל המאמינים שמע ישראל בשלט ענק באיילון. ומבחינתי כזמר ישראלי, המילה שירים היא עדיין המילה הכי מתאימה כריפוי למילה נפש, וזה מריץ אותי ישר למילים אחריות וחמלה. ולרגע לא אשכח את המילה אהבה והמילים לספוג את הכאב ולשחרר אותו בשיר.
ואם אתם מהדור ההוא, כמוני, תזכרו איך פעם הקפדנו על לאכול לחם וביצייה ולא פוקאצ'ה ומוקצ'ה, כי היינו בפירוש יצורים פשוטים. אז אולי כדאי שנחזור "לפשטות המשעממת" ההיא ולימים בהם שמרנו על ו' החיבור בינינו יותר מכל משמר. ואגב, אם לוקחים שני ווים ומחברים להם שני ה' משני הצדדים, צצה המילה הווה. וזה מה שאנחנו חיים כרגע מול יריקות חצי מהעולם ששונא אותנו, מול אלוהים והאין מושג לאן כל זה הולך.
עוד נרקוד הבטיחו / ועכשיו הרשו לי לזרוק לאוויר את המילה לרקוד. יש לצערנו המון קטועי רגליים במלחמה הזאת אבל "אנחנו עוד נרקוד", הבטיחו לי אישית ובאופטימיות כמה מהם, מהאמיצים שפגשתי בחיי. וכשהשבוע שלחה לי מישהי וידיאו שבו נראים אנשים רוקדים באופטימיות את "חוזרים הביתה" של אריק איינשטיין ושלי בנמל תל־אביב התרגשתי מאוד. ובמעבר חד, שימו לב שאיש מבין הנשאלים לא בחר במילה פוליטיקה.
חבק אותי חזק / מלכת דנמרק התפטרה השבוע מתפקידה, והשאירה את העולם רק למלכים גברתניים חסרי מנוח. ואביגיל כך הסתבר הוא השם הכי פופולרי בארץ לבנות (הו, איפה הימים של שוש, יונה וסיגל?).
אבל 2023 תיזכר כשנה ארורה. ו־7 לאוקטובר על כל קורבנותיו וחטופיו ונפילת חיילינו בקרבות (ובאופן אישי מותו המטלטל של חברי אלעדיק) האפילו בה על הכל. ואת כל השאר הבה נשאיר לכותבים ולפרשנים שהטביעו אותנו בזמן האחרון בכמות מטורפת של מלל ובלל (מהמילה בלה־בלה־בלה).
מילים הן כנראה מחסן אמל"ח שלא נגמר אף פעם, ומזל שבין לבין המילים הארורות שהציפו את מציאותנו, כמו אונס ורצח ושריפה וחנק, כשעדיין משתחלת קרן שמש מבעד לתריסים, וכף ידך מציירת באוויר את המילה בוקר, כולנו נהיים מתחבקים ומתחבקות.
כן, חיבוק היא בלי ספק המילה שהכי כיכבה פה בשלושת החודשים האלה. היו בנו כעס ועלבון וצער נורא על מתינו, אבל "חבק אותי, חבקי, שולח חיבוק", היו המשפטים הכי מנחמים שלנו, מרוב שחשנו מכווצים ומוחמצים מול המצב ומול צמד המילים הכי מצמרר של דובר צה"ל: "הותר לפרסום".
