המצולם: יניב שושן (52) ממושב אביאל, מעצב ומנהל מוצר, ומדריך לריצת הרים.
מקום: שמורת הר חורשן, פארק אלונה.
כטב"מים: "גדלתי בטבעון, ובילדותי כל כמה דקות מטוסי קרב עברו מעל הראש שלנו בהמראה. הרעש, שהרעיד את החלונות בבית, ריגש אותי ומאוד השפיע עליי. קירות החדר שלי היו מכוסים בציורי מטוסים ומכוניות שציירתי. נמשכתי לשילוב של האסתטיקה והפונקציונליות של כוח ומהירות. מתחילת הקריירה עבדתי בפיתוח כטב"מים - באזרחי ובצבאי. זה פרויקט החיים שלי. בתחילת שנות ה־90 הכטב"מים שפועלים היום בלחימה התקיימו רק במסמכים. עבדתי גם בכל מיני סטארטאפים: חשמל סולרי לאפריקה, בדיקות קורונה בביוב, ובחברת EV AIR שמייצרת רכב מעופף פרטי - משהו שבין רחפן, מסוק ומכונית ספורט חשמלית".
מילואים: "כרגע אני בסטארט־אפ Roboost Robotics שייסדתי עם שותף. פיתחנו רובוט לניקוי חלונות בגורדי שחקים והיינו בתהליך גיוס כספים, אבל מאז 7 באוקטובר הכל הוקפא. אני במילואים כל זמן בגלל הניסיון שלי, מתאם בזמן אמת בין מפעילי הכטב"מים והכוחות בשטח. אנחנו צריכים לקבל החלטות כבדות משקל מהר מאוד".
ריצת שטח: "בתור נער רכבתי על אופנועים בשבילים סביב טבעון. תמיד העדפתי לנסוע בטבע. בהמשך עברתי לריצת שטח ואחרי שהשתחררתי גיליתי את טיפוס ההרים. 12 שנה טיפסתי בארץ ובעולם. כשנולדו הילדים היה לי יותר קשה למצוא זמן לטיפוס ועזבתי אותו לכמה שנים. התחלתי לרוץ בכבישים ועשיתי כמה מרתונים, אבל עייפתי מהסיזיפיות של האימונים. הרגשתי כאילו שאני רץ על הליכון. עזבתי את הכבישים וחיפשתי יותר את השבילים וההרפתקה: הנוף והעליות, לשים רגל ולא להיות בטוח שתחזיק, ללכת לאיבוד קצת, וזה מילא אותי באושר. בחופשות משפחתיות הייתי רץ מוקדם בבוקר על הר ואז חוזר לקחת את המשפחה לטייל באותו האזור. נוצר קצת מתח סביב זה כי לא כולם נמשכו למקומות גבוהים וזה גזל זמן. באיזשהו שלב היינו בטיול משפחתי בפירנאים, והתאהבתי במקום. כשחזרנו ישר נרשמתי למרוץ של 250 ק"מ בפירנאים. כל יום במשך שבוע אתה רץ ובערב ישן בכפר אחר. הייתי בעננים, תרתי משמע. היה קשה מאוד פיזית, אבל החוויה הייתה מדהימה, כמו לקום כל יום לפרק חדש בסיפור. המפגשים האנושיים שנוצרים על הדרך לא פחות מרגשים מהריצה. יש זמן לדבר ואתה סומך על השותפים לריצה עם החיים שלך, כמו חברים לקרב, רק בלי הקרב. בקהילת הרצים אין אגו כי אתה חייב לדעת שהטבע יותר חזק ממך, לתת לו כבוד ולוותר לו לפעמים. מי שיש לו אגו גבוה מדי מת בסוף. התחרות פחות חשובה לנו, העיקר לצאת להרפתקה ולחזור ממנה שלם".
הדרכה: "אחרי הריצה בפירנאים שאלתי את עצמי למה אין דבר כזה בישראל. במקום לקטר פתחתי עם שותפים את MountainSky שהוא בית ספר לריצה (mountainrun.org). בהתחלה אירגנו סדנה ליד המטרהורן באיטליה עם מדריכים אלופי עולם, ואחר כך התחלנו להדריך בארץ פעם־פעמיים בחודש, מעין גדי עד להר מרום. היום יש קהילה של למעלה ממאתיים איש".
נפילות: "בריצת הרים ההתרגשות היא בשילוב של הריצה במדרונות תלולים וחשופים יחד עם השהייה בטבע. כמובן שנופלים, אבל זה חלק מהעניין ולרוב זה נגמר בשריטות ונקעים בלבד. אנחנו מתאמנים לא רק על הצד הפיזי, אלא גם על היכולת הקוגניטיבית - להגיב מהר לשטח, לשמור על קור רוח ולהקשיב לגוף. יש כאן עניין של שליטה מנטלית - אם אתה חושב שאתה הולך ליפול, אתה תיפול. בסדנאות אנחנו מתחילים בדיונות על שפת הים, ומלמדים שאפשר לרוץ בירידה בלי סכנה, כמו ילדים. אנשים נזכרים כמה שזה כיף. רק אחרי זה עוברים לשטח. זה נשמע דבר לא־בוגר לרוץ מהר בירידות, בדרדרת, בבוץ ובקרח, אבל ריצת הרים היא לא אסקפיזם, היא חזרה לדבר האמיתי. נולדנו לרוץ בהרים - הגוף, העיניים והעצבים מתוכננים לזה. בעולם המודרני המחשבות שלנו מפוזרות בכל מקום וזה משגע אותנו. אנחנו כל הזמן מחפשים מקום שקט, שבו אפשר להתחבר לגוף, בלי מחשבות טורדניות. מחפשים את זה בסמים, במדיטציה, באמנויות לחימה וגם בריצה בשטח, כי אם אתה לא בכאן ועכשיו, אתה נופל. המשיכה לספורט אקסטרים היא לא בשביל הסכנה, זה בשביל הריכוז שהקִרבה לסכנה מכריחה".
חניון פארק אלונה
חניון: לרכב בלבד
ווייז: פארק אלונה, 6533
בסביבה: נחל תנינים, מי קדם, שבילי אופניים והליכה רבים, ההר העגול
פרטים נוספים: "יער אלונה" באתר קק"ל
ניתן ללון בשטח במרחק 3 ק"מ מערבה, בחניון לילה "ההר העגול"
