"המון תודה. לא ציפינו לכזה סחף של היענות, הירתמות, חיבור של אנשים אלינו, אל הסיר, אל אלון ולמשפחה", אמרה לנו אמו של אלון, דקלה שמריז מכפר עזה. “זה באמת היה מעבר לסיר חמין. 21 שנה, כל שבת, כל עונה. היה בסיר הזה משהו מאוד מיוחד. היום אני יודעת והיום אני מבינה כמה זה היה משהו אחר, שנוצר עם השנים, ועם הילדים שגדלו וחברים שהתאספו ובנות זוג והנכדות. וכל שבת הייתה אחרת, ובהרכב אחר. ועכשיו זה פרץ גבולות ונכנס לבתים ולמקומות רחוקים וקרובים. זה באמת מרגש ומאוד מחמם את הלב, והלוואי שמתישהו נבשל שוב את החמין. כרגע זה כואב מדי. אבל אולי בקרוב".
אז כן, אנחנו קורסות נדהמות. החלטנו ליצור מדור על אלון שמריז ז"ל מכפר עזה שהצליח להימלט מן השבי ואז נקטל עם שני חבריו באש כוחותינו. החלטנו שהסיפור יהיה על כל החברים והאבלים על אלון שהתקבצו סביבו בחייו לחמין השבת שאמו דקלה הכינה באדיקות. כולם באו מרחבי ישראל ורחבי הקיבוץ באותו סוג של אדיקות. לאכול, להתרווח, לשוחח ושוב לאכול.
אבל לפני הפרסום במדור שלנו במוסף "7 ימים" הקדמנו גם ידיעות קצרות על החמין העתידי בטוויטר ובאינסטגרם. לא ידענו, אבל המדינה פחות או יותר לא הסתפקה רק בקריאה, אלא חגרה סינר, שפתה סיר והעמידה בחום נמוך.
מאות אנשים בארץ ובקהילות יהודיות בעולם הרימו בשבת האחרונה קערות לזכרו של אלון והתכנסו עם חברים להשתתף, להתאבל, אבל גם להתרשם עד עמקי הנפש מן האירוח הרחב, מתחושת ההדדיות והביחד שפרצה מכל מטבח ושולחן ערוך באשר הם. אספנו חלק קטן מצונאמי התגובות.
יהיה קשה לנצח אותנו, חשבנו תוך כדי דמעות לא נשלטות. לפניכם מטעמים קטנים משבת אחת שבה לא רק הלבבות, גם המזלגות והקערות פעמו באותו קצב עצוב אך נחרץ. לב אל לב, סיר אל סיר, וכולם מהדהדים במקצב זהה.
תמונה מרשימה הגיעה מבית שגריר ישראל בברזיל. הקהילה מתכנסת סביב החמין, וביד כל אחד מבניה תצלום פניו היפות של אלון שמריז ז"ל. שני סירי ברזל יצוק, שולחן ערוך בכל טוב, ומסך דקיק שבין חיוך לבכי תמרורים.
