ישבנו על כיסאות פלסטיק במטבח של אחד הבתים הבודדים ששרדו את המלחמה בכפר ג'וחור א־דיכ. זה כפר קטן, בקושי 3,000 תושבים, שבתרגום חופשי פירוש שמו הוא "מחילת התרנגול". שלוש שעות הסתובבנו בכפר הזה שבמרכז רצועת עזה ולא ראינו אף תרנגול. בדרך אליו, אחרי שעברנו את גדר הגבול, חצינו שדות פלפל וחצילים ומקשת דלוריות, וג'יפ ההאמר שבו היטלטלנו מאחור חלף על פני שלדי מבנים ששימשו פעם לתעשייה ועתה הם חורבות. כשהגיע אל הבית הוא נכנס לחצר ברוורס ואז דילגנו כמה מדרגות והתיישבנו במטבח המאובק. הארונות בלי דלתות. צלחות זכוכית, קערות, בקבוקי שמן, סירי בישול, ספלי קפה, כולם נותרו במקומם. באחד החדרים שכב חייל וכלבו רבץ לידו. כל כמה רגעים הבית רעד מירי פגזי טנק. מקלען ירה צרורות. שריקה נשמעה היטב ובחלוף שני רגעים נשמע פיצוץ חזק. זה היה קרוב. אחד החיילים הרגיע, אמר שזו אש כוחותינו.
אל"מ אלעד שושן ירד מהתצפית בגג והתיישב על אחד הכיסאות. ברקע נשמעה ספירה לאחור: עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, ורעם אדיר איים לקרוע את עור התוף. המחילה האחרונה שנותרה בג'וחור א־דיכ פוצצה. והיא לא שימשה תרנגולות. מדובר בפיר בעומק 16 מטר שירד למנהרה, אחד מתוך עשרות פירים בכפר ובשכונה הסמוכה שהובילו אליה. רשת סבוכה של תת־קרקע שקישרה בין בית ספר, מסגד ושכונה גדולה שהוקמה על אדמות הכפר: 31 בניינים בני שש קומות כל אחד. בצה"ל נתנו לה את השם "שכונת הנגדים" משום שאוכלסה בפעילי חמאס בדרג ביניים – אנשי מנהלה, חימוש, בינוי ולוגיסטיקה.
זה היה הפיצוץ האחרון. בשכונת הנגדים כבר אין יותר בניינים, גם לא פירים. אבל עבור חטיבת המילואים 646 ("עוצבת שועלי מרום"), ששושן הוא מפקדה, המלחמה עוד לא נגמרה. מהרצועה יצאו בשבועיים האחרונים כמה חטיבות מילואים וחייליהן שוחררו בחזרה לבתיהם, לענייני החיים שמחכים להם שם. ללימודים, לפרויקטים התקועים בעבודה, לעסקים שהשאירו מאחור ולכו תדעו מה עלה בגורלם. בעיקר הם שבו לנשים ולילדים שכל כך דאגו להם. עשרות אלפים חזרו הביתה מהמלחמה, אבל אלפים עוד נלחמים בפנים. ומכאן, מהכפר הקטן הזה, שמשקיף על מחנות הפליטים נוסייראת ואל־בורייג', נראה שהמלחמה רחוקה מלהסתיים.
קבנוס עם פס חרדל
אתה יכול לצאת בבוקר עם הכלבה בנחת לטיול קצר בשכונה, לעבור דרך המכולת כדי לחטוף מאפה קטן, ובעשר וחצי להיות כבר בלב ליבו של שדה הקרב בעזה. להתחיל בשמונה בדרום תל־אביב בגינת כלבים ובתוך שעתיים בלבד, כולל כל הפרוצדרות הנדרשות, להריח את ריחותיה של המלחמה ולשמוע את קולותיה. המרחקים כמעט אפסיים בקילומטרז', אבל רחוקים שנות אור בהתרחשות.
בתל־אביב בתי הקפה כבר מלאים בבקרים. אפילו באשדוד ובאשקלון כבר יש עומסים בצמתים. אבל בשדרות החיים קפאו. יש תחנת דלק בכניסה לעיר מימין, לפני מרכז הקניות, עם חנות נוחות שבכל סבבי המלחמה הקודמים יכולת לקנות בה קפה. לא משנה כמה מטחים נורו על העיר, החנות הייתה פתוחה. עכשיו היא סגורה, עוד מעט כבר שלושה חודשים. התושבים בבתי מלון, מפוזרים בכל רחבי הארץ. חלקם העדיפו להמיר את הוואוצ'ר לבתי המלון בכסף ולשכור דירות.
אבל השעון כבר מתחיל לתקתק לקראת פינויים ממהמלונות והפסקת תשלום המענקים. מצד אחד, הממשלה האריכה את שהות התושבים בבתי המלון עד סוף פברואר. מצד שני, היא החליטה השבוע "לעודד" אותם לחזור הביתה מוקדם יותר ולתמרץ זאת ב"מענק שיבה הביתה" – 200 שקל למבוגר ו־100 שקל לילד ליום עד סוף פברואר. ראש העירייה אלון דוידי כבר אמר שמדובר בהחלטה "הזויה ומטומטמת", וכשהתקשרנו למפונים שנמצאים בבתי מלון בים המלח כולם אמרו שלא יחזרו. הרוב מחכים לניצחון המוחלט על האויב, שלא ברור איך ייראה ומתי יגיע.
כמה קילומטרים בקו אווירי מהעיר הריקה, החטיבה של אל"מ שושן מנהלת לחימה עיקשת מבית לבית. חיילי החטיבה גויסו בצו 8 למחרת פרוץ המלחמה. עשרות רבות מהם לא חיכו לקריאה הרשמית והגיעו למרכז הגיוס החטיבתי במרכז הארץ, משם ירדו כבר בשבת השחורה לעוטף. מה יודעים החיילים האלה, סוכני ביטוח, סטודנטים לרפואה, יזמים וסוכני נדל"ן, על מה שקורה מאז מחוץ לשדה הקרב. על ההפגנות למען השבת החטופים בכל מוצאי שבת וההפגנות נגד הממשלה שהחלו להתחדש. על השיח הרעיל בין המחנות הניצים שחזר כמעט לרמה הבלתי נסבלת שלפני האסון. מה יודעים כאן המילואימניקים על ההתייקרויות במשק, על חלוקת הכספים הקואליציוניים השערורייתית בזמן שהם מחרפים את נפשם?
לא הרבה הם יודעים. ואם יודעים אז מעדיפים להדחיק. "אנחנו מחפשים את המשותף", אומר סרן נ', קצין בחטיבה, "מנסים כמה שפחות 'לדרוך על מוקשים' בינינו. אתמול למשל שמעתי על החלטת בג"ץ בעניין עילת הסבירות. לא דיברנו על זה פה. לא הייתה לנו החלטה מודעת שקיבלנו, 'כאן לא מדברים פוליטיקה'. זה פשוט קרה ככה. אנחנו חייבים להיות כאן ברעות של מאה אחוז. כתף אל כתף, לא כסיסמה נבובה, אלא אשכרה כתף אל כתף.
"לא מעניין אותי מה זה חושב ומה ההוא חושב ולא רוצה לדעת על ההפגנות. זה מבאס, אבל לא רוצה להתעסק בזה. לא מעניין אותנו מה קורה בחוץ כי אנחנו חייבים להיות מאה אחוז בתוך המלחמה. 24/7 לחימה, מאוד־מאוד אינטנסיבית. אם יש לך דקה פנויה אתה מעדיף לתפוס פינה ולעצום עיניים, לעבד את החוויה, את המראות, את כל מה שעובר עליך. אתה מספר לי מה קורה בארץ, אבל אני פה בפאקינג עזה, נלחם מרחוב לרחוב, אוכל קבנוס עם פס חרדל עליו, ואם יש לנו מזל ובאספקה שנכנסת מביאים עדשים אז אתה אומר 'וואלה, היום נכין מרק עדשים'".
בין ג'נין לעזה
שושן המח"ט לא זוכר מתי בפעם האחרונה היה בבית. אולי לפני חודשיים, אולי קצת יותר. הוא כן יודע שהבן הקטן שלו רעי חגג יומולדת שנה לא מזמן והוא לא היה שם לצידו. בן 42, אב לארבעה, יליד מושב יתד שבעוטף. אמא שלו ציפי עדיין גרה שם. כלומר, היא מפונה, אבל בבוקר 7 באוקטובר הייתה בבית לבדה ובשלב מסוים ניתק איתה הקשר. הוא עצמו מתגורר באזור לכיש. היה מג"ד 101 ואחר כך מח"ט פארן שבגזרת גבול מצרים, ואת התפקיד הנוכחי התחיל שלושה ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה. כמה שעות אחרי מתקפת הפתע החליט להקפיץ את גדוד הסיור של החטיבה ללא אישור. עידכן רק את מפקד האוגדה שלו תא"ל ברק חירם, שכבר היה בדרך לדרום ואמר לו: "תרד עם כל מי שאתה יכול".
אלו סיפורים שעוד יאוגדו יום אחד לספרים עבי כרס על המלחמה הזו. אין כמעט חייל/מפקד/קצין קרבי שלא נצרב באירועי אותו יום. שושן התחיל בבארי, ראה גופות של אזרחים ושל מחבלים, אבל עדיין לא הבין את ממדי האירוע. "אחד המפקדים אמר: 'הייתה באזור איזו מסיבה, צריך לסרוק את הכביש', ואני ועוד מפקד שהיה בשטח חילקנו בינינו את הכביש, דרום וצפון. הוא אומר לי: 'תשיג עגלות, אתה חייב עגלות', ולא הבנתי מה הוא רוצה, 'מה הקשר עגלות?' הוא התעקש: 'שושן, אתה חייב עגלות, אני כבר אספתי 120 גופות'. זה הפיל לי את האסימון על גודל האסון. נכנסתי לקיבוץ סעד ומצאתי שם שתי עגלות שחיברתי לג'יפים שלנו. אספנו עשרות גופות, עשרות! לא מצאנו ניצול אחד".
"אמא שלי הייתה בממ"ד כל השעות האלה ובשלב מסוים הייתה במושב הפסקת חשמל. היא מתקשרת ואומרת: 'הסוללה הולכת להיגמר לי, אין חשמל', מעין שיחת פרידה, ואני עונה לה: 'תחזיקי מעמד, אני בלחימה בבארי'. ככה התחילה המלחמה עבורי".
למחרת גויסה כל החטיבה. תחילה ירדו לצאלים לאימון של חודש ואז עלו לגזרת ג'נין באיו"ש, שם השתתפו במבצעי מעצרים במחנה הפליטים. לעזה נכנסו בסוף נובמבר. למעשה, זו חטיבת המילואים האחרונה שהצטרפה למלחמה, לכן ייקח עוד זמן מה עד שישוחררו. המשימה שקיבלו היא להחזיק ולטהר את מרחב החיץ שבין צפון ובין דרום הרצועה. זה מסדרון שהולך מהגבול עם ישראל במזרח ועד הים במערב, וצה"ל מתכוון להחזיק בו עד שהדרג המדיני יחליט מה יקרה בעזה ב"יום שאחרי".
עד אז המילואימניקים של שושן נלחמים מדי יום. עד כה הרגו כ־80 מחבלים, והם סופרים רק את מי שראו בעיניים. בזמן שהותנו שם הגיע דיווח על חייל פצוע באחד הכוחות ולכמה רגעים ערפל הקרב מתח את כולם, שמא מדובר באירוע גדול. כעבור כמה דקות התברר כי הכוח גילה סדנת אמצעי לחימה של רקטות ארוכות טווח ובמהלך הסריקה החייל נכווה קל מהתלקחות אחד החומרים במקום. כולם נשמו לרווחה.
31 גלי אבנים
אחרי פיצוץ הפיר האחרון בשכונת הנגדים הלכנו לראות את השכונה. צעדנו בכרם זיתים ואחריו חצינו שדה חצילים ופלפלונים. כל הזמן הזה שרקו מעלינו פצצות מרגמה 120 מ"מ ומקלעים ירו צרורות. ביום שבת לפני שבועיים השכונה הזו שרצה מחבלים שצצו מפירים וארבו בקומות העליונות לחיילי גדוד הסיור של החטיבה. בתום הקרבות, לאחר ההשתלטות על השכונה, התברר כי בכל אחד מ־31 הבניינים היה פיר בקומת הקרקע. המחבלים זרקו מלמעלה מטענים וירו צרורות בקלאצ'ים. הקרב בשכונה הזו גבה מחיר כבד: ארבעה הרוגים ושמונה פצועים, כולם מילואימניקים. על אוהד אשור, אליסף שושן, נדב פרחי ואליהו אוחנה אומרים החברים שהם היו גיבורים, שלא היססו להסתער אל מול האש. גם חבריהם שנפצעו גיבורים. חלקם נפגעו תוך כדי ניסיון לחלץ את חבריהם תחת אש.
עכשיו אנחנו מול גלי האבנים שהיו פעם בניינים. 31 ערימות יש פה, האחרון פוצץ בליל שני. זה היה הבניין שבו אירעה התקרית שבה נהרגו אשור ושושן ז"ל. לפני הפיצוץ השמיעו לחיילים הודעה ששלח אביו של אשור: "שלום לחיילים האהובים מהגדס"ר, מדבר אבא של אוהד, השם ייקום דמו. הבן שלי נפל בקרב גיבור, הוא לחם כמו אריה, הגשתי אותו על מגש של כסף למען ביטחון המדינה, אני מבקש מכם שתילחמו, אל תשאירו זכר מהאויב..."
זו רק אחת התקריות שלגביהן עלו תהיות בהקשר השימוש באש מהאוויר. נשמעה טענה כי אפשר היה לנטרל מרחוק את האויב בבניינים שמהם נשקפה סכנה. להטיל עליהם פצצות ממטוסי קרב במקום לסכן את הלוחמים. היו גם שהרחיקו לכת בעלילות קונספירטיביות. למשל השרה למשימות לאומיות אורית סטרוק מהציונות הדתית, ששאלה בישיבת הממשלה השבוע: "האם יש טייסים שמסרבים לסייע לכוחות הקרקעיים מסיבות מצפוניות?" היא טענה כי השאלה מתבססת על עדות לוחם שהגיעה אליה, ולפיה אחד החיילים בכוח שלו נהרג לאחר שטייס לא הסכים לירות מחשש לפגוע בחפים מפשע. ראש אגף אסטרטגיה בצה"ל אלוף אליעזר טולדנו ענה בקיצור "לא", והוסיף: "זו שאלה נוראית".
נדמה כי גם שושן המח"ט מתחלחל מהאמירה/האשמה הזו. "חד־משמעית, לא היה ולא נברא", הוא אומר, "שיתוף הפעולה במלחמה הזו בין כוחות הרגלים לחיל האוויר הוא מדהים".
עד לפני עשרה ימים היו פה מסגד, מרפאה גדולה, בית ספר ושכונת רבי־קומות. מהקומות העליונות אפשר היה ביום עם ראות טובה להשקיף על בארי. עכשיו צריך להיזהר לא למעוד ולהשתפד בטעות על אחד ממוטות הפלדה שנקרעו מתוך עמודי הבניין.
מה שמדהים הוא שמתוך החורבות האלו משוגרות עדיין עשרות רקטות אל ישראל. בליל הסילבסטר, רגעים אחרי שנכנסה השנה החדשה, שוגר מטח לתל־אביב והמרכז. החיילים בתוך הרצועה ראו את הרקטות עולות השמיימה מהאזור שמדרום מערב למחנות הפליטים שבמרכז הרצועה. אבל גם המקומות שהצבא השתלט עליהם עדיין לא בטוחים. לשדרות נורו באותו הלילה רקטות משכונת ג'באליה, שנכבשה על ידי כוחות צה"ל לפני כחודש.
כמה זמן אפשר יהיה להילחם כאן? אתה מביט לכל עבר ולא רואה מבנה אחד עומד. ולא רק פה. בכל הרצועה ההרס עצום. לפי תחקיר של "הוול סטריט ג'ורנל", 70 אחוז מהבניינים בעזה נהרסו או נפגעו במלחמה. לכ־800 אלף עזתים אין בית לחזור אליו. 50 אחוז מהכבישים והתשתיות נפגעו קשה או נהרסו כליל. במהלך ההליכה שלנו לשכונת הנגדים ראינו עמודי חשמל שרופים וכאלה שנפלו ארצה. תשתיות המים ניזוקו והמים לא זורמים בצנרת. על פי אותו תחקיר, בשלושת החודשים שמאז תחילת המלחמה ישראל הטילה על הרצועה כ־29 אלף פצצות ופגזים – כמעט פי שמונה ממספר הפצצות שהטילה ארה"ב בעיראק בין 2004 ל־2010.
לפי נתוני הבנק העולמי, 77 אחוז מהמרפאות ובתי החולים ברצועה נהרסו או נפגעו. מתוך 36 בתי חולים שהיו ברצועה, רק שמונה ממשיכים לקלוט פצועים או חולים. האו"ם טוען כי 342 בתי ספר נהרסו וכי מרבית האוכלוסייה סובלת מקושי רב להשיג מזון על בסיס יומיומי. גם מספר ההרוגים חסר תקדים: לפי נתוני משרד הבריאות ברצועה, שבשליטת חמאס, מאז תחילת המלחמה ועד יום רביעי השבוע נהרגו 22,313 בני אדם ו־57,296 נפצעו. צה"ל טוען כי יותר מ־8,500 הרוגים היו מחבלים ופעילי חמאס.
ההרס והמשך הירי לישראל מעוררים תחושת חמיצות. המלחמה הולכת ומתארכת וההישגים לא נראים לעין. שושן מסביר שרק במרחב המצומצם שבו פועלת החטיבה הם מצאו 40 פירים. "אבל יש פה תת־קרקע מטורף בהיקפו, ככה שלך תדע כמה עוד לא גילינו. זה לא מספיק לכבוש את השטח מעל הקרקע. אתה חייב למצוא את המנהרות, לגדוע את כל התוואים שלהן. אתה שואל כמה זמן עוד תימשך המלחמה, וההערכה היא שזה ייארך כשנה. זו לחימה איטית. לחטיבת חי"ר אין בעיה לשעוט קילומטרים קדימה ביום. אין מה שיעצור אותנו, כוח האש שלנו קטלני. אבל ביום אחד אתה מוצא פיר ואם יש בו אויב אתה נלחם בו, ואתה צריך עוד יום כדי לחקור אותו ואת התוואי של המנהרה שלו ועוד יום כדי לתכנן את ההשמדה של התוואי, וזה כבר שלושה ימים בממוצע התעסקות. מה החוכמה שנרוץ קדימה אם יוכלו לצוץ מתוך התת־קרקע ולפגוע בנו בעורף? צריך פה סבלנות. זה לא ייגמר כל כך מהר".
במחילת התרנגול
משכונת הנגדים חזרנו אל הבית בכפר "מחילת התרנגול". את המח"ט מאבטח צוות חיילים שאחראי גם על הניוד שלו ושל החפ"ק שלו, "כוח ארכימדס" שמו. רובם בגילים 35־40. הם מצטופפים בחדרי הבית וישנים על הרצפה. קר אבל לא נורא. יש שקי שינה, שמיכות, "לא חסר לנו כלום". מכינים אורז, לפעמים מג'דרה אם יש עדשים, מרק עגבניות ומרק בצל, מאלתרים עם האספקה שנכנסת.
סרן נ' סיפר שיצא פעם אחת הביתה מאז הכניסה ללחימה בעזה. "הרגשתי כמו עב"ם, שאני לא קשור למה שקורה בתוך הארץ. הראש שלי היה בעזה. הרגיש לי שהשיח מאוד רדוד. הפריע לי לשמוע ביקורת על הצבא, לשמוע אנשים מדברים בלי להבין על מה הם מדברים. כל בן אדם בחוץ חושב שהוא גנרל. אשכרה הרגשתי שיש פה שני יקומים מקבילים. פה בפנים אנחנו מאבדים חברים על בסיס יומי וחברים נפצעים. מה שמעסיק אותנו זה לנצח ולחזור הביתה בשלום. כאן בצוות יש את כל הדעות. יש אנשים שהפגינו נגד הממשלה וכאלה שהפגינו בעדה. יש אחד שהיה בתפילה ביום כיפור בכיכר דיזנגוף בתל־אביב ואחד שבא להפגין נגדו באותו הערב. אבל פה הם ככה", הוא סימן עם אצבעותיו, "פה הם אחים לנשק על אמת".
"אגב אחים לנשק", התערב החייל קירש, מתנדב בן 54 מרעננה, "אני מאלו שהפגינו נגד הממשלה הזו. לי ברור שההנהגה תצטרך להתחלף אחרי המלחמה. כשהראש חולה כל הגוף חולה".
אתה מוצא עצמך בוויכוחים כאן?
"יש שיח פוליטי, אבל שיח מכבד מאוד. גם כשהדעות שונות אנחנו יודעים למצוא את המחבר ולא את המפריד". גם כשהרוחות מתלהטות, הם מצליחים לגשר על הפערים. "אני פעיל ב'אחים לנשק' והבאתי איתי ערכות חובשים שהם אירגנו עם השם שלהם. אחד הבחורים פה ראה את המדבקה עם השם 'אחים לנשק' וזרק לחובש: 'אל תיגע בזה, זה של הבוגדים'".
התפתחו ויכוחים?
"לא, אבל היה שיח מאוד טעון. הוא אמר שזו דעתו. אני התעקשתי שנעשה שימוש בערכות האלו וזה מה שהוחלט".
יצא לך לדבר איתו על זה?
"החלטנו להמשיך הלאה, לא לדסקס את זה. יותר חשוב שכאן נהיה בסדר בינינו. בחוץ זה כבר סיפור אחר".
