זה הולך להיות האתגר הרציני ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית. במובנים מסוימים זה יהיה משפט ראווה. אבל זו גם הזדמנות נדירה לישראל. עיתונאים מכל כלי התקשורת בעולם יהיו שם, או לפחות יקשיבו למה שייאמר שם. זה יקרה בהאג, בבית המשפט הבינלאומי לצדק (ICJ). את התביעה נגד ישראל על ג'נוסייד בעזה הגישה דרום־אפריקה, מדינה שבראשה עומד סיריל רמפוזה, נשיא עוין במיוחד. זו עוד עלילת דם. ישראל החליטה להתייצב לדיון. זו לא תהיה במה רק לדיון משפטי. זו תהיה בעיקר במה לדיון תקשורתי.
חמאס, צריכה ישראל לומר, לא נאבק נגד הכיבוש ולא נגד סגר. חמאס קיבל הצעות להסרת הסגר על ידי הקהילה הבינלאומית. הוא דחה את כולן. הוא העדיף את תעשיית המוות על פני שגשוג, רווחה ובריאות. הוא השקיע הון עתק בפיתוח רקטות ומנהרות, על חשבון תושבי הרצועה. וחמור מכך, חמאס הוא ארגון נאצי לכל דבר ועניין, ששואף להשמיד יהודים. זה מופיע באמנה שלו. זה מופיע בדברי מנהיגיו. זה מופיע בשידורי ערוץ הטלוויזיה שלו, שפירסם קריאות "להשמיד את הנוצרים והיהודים, עד האחרון שבהם". המנהיג העליון של תנועת האחים המוסלמים, שחמאס הוא חלק ממנה, הצהיר שתפקיד המוסלמים הוא "להשלים את מלאכתו של היטלר". מנהיגי חמאס, הרבה לפני דאעש, הצהירו שהמטרה היא לא רק פלסטין, אלא הוותיקן, רומא, פריז, שתי האמריקות, ובעצם, העולם כולו.
חמאס לא רק מדבר. הטבח החמור ביותר ביהודים מאז השואה מוכיח שחמאס מתכוון לכל מילה. הוא שוחט. הוא חותך איברים. הוא אונס. ולא רק יהודים. עשרות ערבים ולא יהודים נשחטו באותו טבח איום ונורא, בגלל תאוות הרצח. כבר מגן הילדים מקבלים ילדי רצועת עזה חינוך להשמדת יהודים. ב־7 באוקטובר ראינו את התוצאה. ישראל לא רצתה לשחרר להפצה המונית את סרט הזוועות, 47 דקות, שהוכן בדובר צה"ל. זו הזדמנות להקרין אותו.
חמאס הצליח להחדיר את האנטישמיות שמטרתה השמדה לכלל האוכלוסייה שבשליטתו. כמעט כל בית ברצועת עזה שימש בדרך זו או אחרת את תעשיית המוות, וראשי חמאס כבר הצהירו שהם משתמשים בנשים ובילדים כמגן אנושי. ישראל רוצה שקט. לא השמדה. ואין אומה בעולם שלא תצא להגן על עצמה נגד מי שפועל לחיסולה.
האם כל הדברים הללו יוצגו בשבוע הבא בשימוע בבין הדין בהאג? האחריות להצגת הצד הישראלי הוטלה על המל"ל. משרדי החוץ והמשפטים אמורים לסייע. יותר מדי פעמים החמיצה ישראל את ההזדמנות להציג את חמאס עירום ועריה. זה לא ש"הגרדיאן" וה"לה מונד" יתגייסו להציג את התמונה האמיתית. אבל הצגה נכונה ועניינית של הדברים יכולה לחדור את מסך העוינות של התקשורת העולמית. זו הזדמנות פז. אסור להחמיץ אותה.
הכרת נזקים
בכתב התביעה, המשתרע על פני 84 עמודים, מציגה דרום־אפריקה להוכחת טענותיה התבטאויות של בכירים מישראל, החל בנשיא המדינה ובראש הממשלה, וכלה בשרים, ח"כים וקצינים בכירים. חלק מהציטוטים, בעיקר אלה של הרצוג ונתניהו, נעים בין עיוות מוחלט למניפולציה. אבל חלקם אכן הושמעו על ידי פוליטיקאים מופקרים. ספק אם התבטאויות כמו "מחיקת עזה" ו"נכבה" הן מה שמעניק להם אהדה כלשהי, אבל הן בוודאי מספקות חומרי תעמולה לשונאי ישראל. במקום להשאיר את הבמה בתחום הזה לחמאס, יש פוליטיקאים שמנסים להידחף.
התביעה הדרום־אפריקאית עשתה עבודה יסודית. היא ליקטה כל ציטוט אפשרי מהתקשורת הישראלית, ובכלל זה דברים שאמרו מינֵי עיתונאים, לשעברים ופרשנים, כולל אותו כוכב אולפנים לרגע קט, אליהו יוסיאן, שהתעקש להוכיח שהוא לא מבין שום דבר, אבל מדבר בשפת חמאס. פה יודעים שהוא קוריוז, אבל לך תסביר את זה לעולם. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, חזר ודרש שישראל תפעל רק, ואך ורק, לפי החוק הבינלאומי. זה בדיוק מה שעושה ישראל. אבל ההצהרות, אוי, ההצהרות. זה היה אמור להיות ברור שכל התבטאות על מחיקה, על הרעבה, על טרנספר - היא בומרנג. ועדיין, לישראל יש אין־ספור הוכחות על צדקת המלחמה בחמאס. אוי לנו אם נפספס אותה.
זעזוע קצר מועד
"היו בערך 100 אנשים שהדהירו תשעה מיליון לתהום... אני הייתי חלק מהאנשים שגרמו למדינה להיחלש... והחולשה הזו בהמון מובנים הובילה לטבח", הודתה גלית דיסטל אטבריאן. פה ושם קראתי פוסטים שלה. התפלצתי. היא לא שינתה עמדות. היא הייתה ונותרה חסידה, קצת פחות שוטה, של בנימין נתניהו. העמדות שלה, רחמנא ליצלן, עדיין ימניות. אבל היא מביעה חרטה על הדרך.
ולא רק דיסטל אטבריאן. המלחמה שבה אנחנו שרויים לא סיימה עם הוויכוח. השאלה היא איך בדיוק הוא יתנהל. אחד מהבולטים במחאה, נעם לניר, החליט על שינוי. הוא לא מחזיר מלחמה. הוא מקבל גם ביקורת באהבה. פורסמו נגדו שקרים. הוא סולח מראש. משום שהוא לא רוצה שמה שהיה הוא מה שיהיה. הדעות שלו לא השתנו. הדרך השתנתה. הוא נפגש עם רבנים וחרדים ומתנחלים. הוא מדבר. הוא רוצה שיח אחר. מכיל ומקרב.
השיח הרעיל נגד ישראל בקמפוסים מזכיר לנו שלאף צד אין מונופול על הפצת רעל. הרי כבר שני עשורים נזרעת שנאת ישראל בקמפוסים ובפורומים בינלאומיים על ידי ארגוני שמאל קיצוני. היא צומחת עם השנים לאנטישמיות מפחידה ולתמיכה בחמאס. אבל לא ראינו את פעילי הגופים הללו מביעים חרטה. לא שמענו אותם אומרים: יש לנו ביקורת על מתנחלים, על הכיבוש, אבל מה שעשינו היה חלק מתעשיית הרעל נגד ישראל.
להפך. אחד מאבות העלילה שישראל היא מדינת אפרטהייד חתם על עצומה תחת הכותרת: "אנחנו מזועזעים מהשמאל העולמי", בעקבות ההזדהות של אותו שמאל דווקא עם חמאס. הימים עברו, ואותו איש שמאל פירסם לפני ימים אחדים מאמר ששוב הגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד ושוב יצר סימטריה בין זוועות חמאס לתגובה הישראלית. ועד לרגע זה לא ראינו פעיל בולט של "שוברים שתיקה" מכה על חטא הפצת הרעל נגד ישראל. אף אחד לא מבקש מהם להפוך לפעילי ימין. אבל אפילו קצה קצהו של חשבון נפש הם לא מסוגלים לעשות, גם לנוכח הרעל שמתפשט בקמפוסים בארה"ב. דיסטל אטבריאן עשתה בדיוק את הצעד הזה. הם לא מסוגלים.
ועוד משהו. עמיתי, עמית סגל, הזדרז להאשים את דיסטל אטבריאן ב"רדיפת צומי". נו, באמת. הרי הסיכויים שלה לרווח פוליטי נמצאים בצד המינוס. ובכל מקרה, הלוואי עלינו עוד הרבה "רודפי צומי" כאלה. מכל הצדדים.
