בית העלמין הצבאי בנתניה / יום ראשון / 15:15
על מיטת בית חולים, כשהוא מכוסה בדגל של גבעתי, יונתן הפצוע מצליח לחלץ מפיו מילים שבורות. קולו לא מגיע אפילו ללחישה. פגיעת הראש שלו ניכרת. ובכל זאת הוא מתאמץ להפיק קול אל המיקרופון שמוגש לו, להספיד את מפקדו האהוב, סרן הראל איתח ז"ל, שנפצע אנושות בקרבות בדרום הרצועה ואחרי מאבק קשה נפטר מפצעיו. "היית רועה הצאן של כולנו. אין לך תחליף. אני אוהב אותך, אני מסכים למות בשבילך עוד עשר פעמים ולהיפצע עד סוף העולם".
העיניים של יונתן, השפתיים הסדוקות והמדממות, המאמץ להגיע למרות הפציעה מלמדים לא פחות מהמילים שנאמרו. בהלוויה נראו פקודיו של איתח שנפצעו איתו בתקרית, על כיסאות גלגלים ומיטות בית חולים. אסופה של אנשים שבורים בגוף ובנפש שלרגע ביקשו להיות חלק ממשהו שלם - חברות, רעות ושותפות אמת.
בית הקברות הצבאי בהר הרצל / יום רביעי שעבר / 14:00
צעיר חרדי מתכופף על האדמה, מסיט בידו מחיצה לבנה ומציץ לעולם אחר. לרגע זו נראית כמו עוד הלוויה, אבל במבט חד אפשר לזהות את כמות הצעירים בקהל, את כמות לובשי המדים, ולדעת - זוהי הלוויה צבאית. הלוויתו של סמ"ר אלישע יהונתן לובר ז"ל שנפל בקרבות ברצועת עזה. מה ראה אותו אברך דרך החרך הקטן? בין ההמון שנראה כגוף אחד ניצב אדם יחיד, שייך־לא שייך. מה ביקש לעצמו ברגע הזה? האם הציץ ונפגע?
בתחילת הלחימה נדמה היה שישנה התעוררות בחברה החרדית בכל מה שקשור לגיוס ולנשיאה יחד בנטל הגורל המשותף. הנתונים היבשים, לעומת זאת, מספרים סיפור עגום בהרבה - אולי ישנה התגברות של הסולידריות, אבל ברמת המספרים דבר לא השתנה. מספר זעום של חרדים אכן מתגייסים לצבא, למרות התוכניות המיוחדות שנפתחו. הישיבות הגבוהות רק מגביהות את החומות. מוקדם לקוות שסקרנותם והזדהותם של היחידים יובילו לשינוי מערכתי.
חאן־יונס / יום שני / 13:00
במבנה בעומק חאן־יונס תלויים על הקיר שלושה גזרי עיתון. זהו פרויקט "המוסף לשבת" שפורסם בשישי שעבר: מכתבים שהקדישו בני משפחות החטופים מניר עוז ליקיריהם, שנתונים בשבי מחבלים רצחניים מאז 7 באוקטובר. בכתב יד מעט עקום, בטוש דק, נכתב: "מי ששאל את עצמו למה?! זו הסיבה!!! למענם ובשבילם".
זהו לא גרפיטי צבעוני, לא סרטון טיקטוק ויראלי. בסך הכל כמה דפי עיתון על קיר - כמעט כמו משימה של מש"קית חינוך בבסיס. אבל לוחמי דובדבן ששהו במבנה, ראו בפעולה הזו אקט חינוכי - לסמן את מטרת הלחימה כתזכורת, אולי כתמרור אזהרה. למען 133 חטופים וחטופות הם מוכנים לסכן את נפשם וגופם. למען המטרה הקדושה הזו הם גם ייזהרו כפל כפליים בשדה הקרב המתעתע והמסוכן. החייל בקצה חשוב ויקר, אבל תמרור כזה ראוי שייתלה גם בישיבות הקבינט והממשלה.
עוטף עזה / יום שני / 16:30
מילואימניק צעיר מנסה לשמור על כושר בתוך הפעילות המבצעית. שכיבות סמיכה, משקולות מאולתרות בידיים, ומאחוריו מערום של פגזים. לרגע נדמה שהוא נושא אותם על גבו. מכונת מלחמה של איש אחד. רק הכלי הכבד ברקע מזכיר מה צריך בשביל לספק ירי ארטילרי כבד. יחד עם חבריו, הוא לוקח חלק בלחימה של גדוד 405. התותחנים בגדוד ירו למעלה מ־15 אלף פגזים בשביל לאפשר לחטיבת גולני לעמוד במשימת ההתקפה.
אחרי כמעט שלושה חודשי לחימה, כוחות מילואים רבים משתחררים ושבים לביתם. רבים אחרים יישארו וינסו להמשיך לגרור את העגלה הכבדה בבוץ. נושאים על גבם את עול הלחימה, אבל שומרים על גחלת של שפיות. אולי גם בשום מקום אפשר לדמיין חדר כושר.
