ב־20 בינואר 1961 הפסיק לרדת לשעה קלה השלג הכבד שכיסה את וושינגטון והשמש יצאה מבין העננים. גבר בשנות ה־40 לחייו ניצב קוממיות בפני רבבות האזרחים שהתכנסו לאורך השדרה המפורסמת המחברת את בניין הקפיטול עם אנדרת וושינגטון כדי להאזין לנאום ההשבעה שלו כנשיאה ה־35 של ארה"ב. שמו היה ג'ון פיצג'רלד קנדי; הוא יירצח בעוד פחות משלוש שנים, אחרי שבנחישות ובאחריות סיים משבר בין מעצמתי שעמד להצית מלחמת עולם שלישית, הגרעינית. משפט אחד מנאום ההשבעה שלו נכנס להיסטוריה: "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה שלך".
אין אמירה המתאימה יותר להישמע כעת בארצנו. אסתפק בהקשר הכלכלי, אף שהוא לא היחיד. תקציב המדינה לשנים 2024 ו־2025 חייב לממן את עלויות המלחמה הישירות, שיגיעו עד סיומה לפי הערכות משרד הביטחון ל־120 עד 130 מיליארד שקל, ואת עלויות הסיוע והשיקום האזרחי בעוד 90 מיליארד שקל. וזה לא הכל: כדי לחדש את המלאים המתרוקנים של אמצעי הלחימה לסוגיהם, מתחמושת עד מיירטי טילים, ממדים עד מסוקים, כדי לאבטח את יישובי הספר ביחידות צבא ובמיגון הכרחי וכדי לשמור על כושר לחימה רצוף של רבבות מילואימניקים – ידרוש משרד הביטחון תוספת שנתית קבועה של 40 מיליארד שקל. סכום כפול מההערכה המוקדמת של ראש הממשלה בנימין נתניהו וגבוה ב־60% מתקציב הביטחון שתוכנן לשנה זו. הוא יגדיל את הוצאות הביטחון המקומיות השנתיות מ־3.5% מהתוצר המקומי ל־5.5% ממנו. עומס כבד מאוד.
על חשבון מה? התשובה האמיתית ידועה לכל: נוכח התוספות התקציביות הענקיות הללו אין מנוס מלהוריד את רמת החיים של אזרחי ישראל בשנתיים הקרובות. ולא בשיעור זניח; בכ־4%. ואיך גורמים לצריכה האזרחית לרדת ולצריכה הביטחונית לגדול? על ידי העלאה ישירה או עקיפה של מס ההכנסה ומסים ישירים אחרים, על ידי העלאת מס ערך מוסף ומסים עקיפים אחרים ועל ידי קיצוצים בקצבאות, ובתמיכות והעברות פוליטיות, קואליציוניות וסוציאליות. כך יכולה המדינה לפנות משאבים הנחוצים לצרכים הצבאיים החדשים. כדברי נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון: אין ארוחות חינם, אין ביטחון חינם.
ממשלה הנהנית מאמון הציבור מסוגלת לממש גזרות כאלה בעצמה ועדיין לשרוד, אם צעדיה ייראו ויתקבלו כהכרחיים, צודקים ומוצדקים. זה לא תיאור התואם את הממשלה הנוכחית. כאשר מושכות המשק מצויות בידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ויו"ר ועדת הכספים משה גפני – זוג פוליטיקאים האחד משיחי והשני חרדי הסובל ממחסור קיצוני באמון הציבור ומהערכה הכי שלילית שאפשר – אין סיכוי להסכמה על תוכנית כלכלית כואבת ואין סיכוי לביצועה. אין לכן טעם לשאול מה המדינה, שהשניים הנ"ל מגלמים אותה, יכולה לעשות בשבילנו כדי להסיט את המשק מנתיב המוביל למשבר, ויש כן טעם לשאול מה אנחנו יכולים לעשות כדי להציל את המדינה.
איך? הנה ההצעה: על־ידי קשירת "עסקת חבילה" כלכלית־חברתית בין ארגוני העובדים, המעסיקים, העצמאים, הקבלנים, הסוחרים, החקלאים והחברה האזרחית כולה. עסקה שבה כל גורם תורם למדינה ככל יכולתו, בהסכמה עם השותפים האחרים. עסקת חבילה היא גם מנגנון נכון למימון העלויות הצבאיות והלא־צבאיות של מלחמת פתע מתמשכת בחברה דמוקרטית. ההסתדרות, לדוגמה, יכולה לתרום השהיה של ההסכמים להעלאות שכר במגזר הציבורי והפרטי. המעסיקים יכולים לתרום הימנעות מהעלאות מחירים ושמירה על העובדים השכירים. חברות ההייטק יכולות לתרום ויתור זמני על חלק מהטבות המס. הבנקאים יכולים לתרום הימנעות מחלוקת דיווידנדים ושימוש בכסף שייחסך להקלת המצוקה של הלווים הקטנים. ארגוני החברה האזרחית יכולים להצביע על קצבאות ממשלתיות מיותרות שרק מעמיקות את אי־השוויון במקום לצמצמו. ארגוני הסוחרים יכולים לספוג חלק מהייקור בעלויות התובלה והשינוע וארגוני החקלאים יכולים להסכים להגדלה מיידית וזמנית במכסות היבוא של התוצרת החקלאית. הרשויות המקומיות, שבידיהן כוח כלכלי אדיר, יכולות להפעיל על דעת עצמן אגרות גודש תנועה מקומיות ולסבסד שכר דירה למעטי יכולות. תוך כדי הדיונים יעלו גם, כמובן, הצעות מקוריות נוספות עד שתגובש עסקת חבילה מקיפה העוקפת את הממשלה ואת ועדת הכספים ומעמידה את הקואליציה בפני עובדות מוגמרות – לאשר את העסקה ולהצטרף אליה. הקואליציה המכהנת כבר לא יכולה להושיע את כלכלת המדינה. האזרחים שאכפת להם יכולים.
מחיר ההגנה
ביום רביעי השבוע נחת בארץ מטוס התובלה ה־250 המביא לצה"ל ציוד צבאי אמריקאי מגוון. על פי ההוראות המיוחדות של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, משרד ההגנה האמריקאי וצבא ארה"ב מספקים את מה שישראל מבקשת במהלך המלחמה. "ממש יוצאים מגדרם לענות על כל הרצונות שלנו", אומר גורם המעורה במגעים. בפגישות של פעם בשבוע בין ראשי צה"ל לראשי הפיקוד המרכזי של צבא ארה"ב, מניחים הישראלים את רשימת המכולת של פרטי הציוד הצבאי החסרים, והאמריקאים פותחים את רשימות המלאי שלהם ומחפשים מאילו מחסנים הפזורים ברחבי העולם אפשר לספק אותם בדחיפות. כשהביקוש וההיצע נפגשים, הטיפול עובר לחשבים של משרדי האוצר והביטחון הישראלים ולמקביליהם האמריקאים. הם סוגרים עוד פרט אחד: את מחיר העסקה ואת התשלום של ישראל עבור האספקה. המיקוח על המחיר, כך נאמר, בהחלט "משמעותי". היו מקרים שישראל נאלצה, בלית ברירה, לחכור מצבא ארה"ב מערכות הגנה מתוצרת ישראל, ולא בזול.
רק רגע, יאמרו כאן הקוראים, מה קורה כאן? הרי מדובר בסיוע רשמי של ארה"ב לישראל. לא בדיוק, מסתבר. נכון לעכשיו, ישראל משלמת בדולרים ממשיים עבור אמצעי הלחימה שהיא קונה מארה"ב לצורכי המלחמה בחמאס. לפי מקורות מוסמכים, מ־8 באוקטובר עד סוף 2023 קנינו מהאמריקאים אמל"ח ב־2 מיליארד דולר ועוד 1.5 עד 2 מיליארד דולר כבר הוזמנו, יסופקו ויחויבו בתשלום במועד שסוכם. הסיוע מתבטא בינתיים בנגישות למחסנים של צבא ארה"ב ובנכונות למכור לנו מערכות ופריטים ש"כל העולם רודף אחריהם" - ולא במתן בחינם. המחסור באמל"ח משותף לכל מדינות נאט"ו ולצבאות רבים באסיה. מזל, אומרים בתעשייה הביטחונית הישראלית, שקווי הייצור וההרכבה של רבות ממערכות אלו נמצאים בארץ.
במזכר הבנות עליו חתום הנשיא לשעבר ברק אובמה התחייבה ארה"ב לסיוע ביטחוני לישראל ב־38 מיליארד דולר על פני עשור, עד 2028. הכסף הזה יועד ברובו הגדול למטרות התחמשות ארוכות טווח ולא יכול לשמש למימון המלחמה בחמאס. בנוסף, ארה"ב השתתפה ומשתתפת במימון פרויקטים ביטחוניים שונים, ביניהם כיפת ברזל, חץ, מרבד קסמים ועוד. גם כסף זה "צבוע" מהתחלה ומוגבל לשימוש בהסכמים נוקשים.
בקונגרס מונחת הצעת חקיקה המקציבה לישראל עוד 14.4 מיליארד דולר בסיוע הביטחוני, הפעם הכסף מיועד אך ורק לכיסוי עלויות המלחמה בחמאס. ההצעה טרם אושרה בשל מחלוקת בין הרפובליקנים לבין הדמוקרטים בסוגיות מדיניות ההגירה, אך תאושר בקרוב. אלא שגם כאן התמונה מורכבת: רק 8.7 מיליארד דולר מסכום זה מיועדים להינתן לישראל (כדי שתקנה עוד אמצעי לחימה אמריקאיים); שאר הכסף מיועד לצבא ארה"ב כדי שישתמש בו לחידוש המלאים ולקנייה מחדש של הפריטים שסופקו לצה"ל. סופקו כלומר נמכרו. זה נשמע די מוזר ונראה על פניו כסוג של מימון סיבובי. אבל בירושלים הרשמית לא מוכנים להשמיע אפילו מילה אחת של הסתייגות או ביקורת. ראשית, הם מדגישים, גם סיוע ישיר חדש של "רק" 8.7 מיליארד דולר זה "המון כסף", במיוחד כשהוא מגיע כתוספת למיליארדי הסיוע הרגיל והבלתי רגיל. שנית, יש תקווה שבמו"מ עם גורמים אמריקאיים תימצא הדרך להשתמש בכמה מיליארדי דולרים נוספים למימון אמל"ח שוטף. ככל שהסכום יגדל כך יצטמצמו עלויות המלחמה ממשאבי המשק הישראלי. ובכל מקרה "צריך לנשק את הידיים לנשיא ביידן".
