אוסף של שבטים מבין שיש לו מכנה משותף והופך לעם מאוחד. אויב אכזר גורם לציבור מבולבל להתלכד סביב מטרה וחזון, ולהגשימם. נשמע מוכר? זה קורה בפרשה, והלוואי שגם אצלנו. נתחיל.
1 צפייה בגלריה
(צילומים: יואל וקסברגר - מלכות ישראל, דוב' צה''ל, איחוד רבני קהילות, Mariam Zuhaib ,AP)
• וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. סיימנו את ספר בראשית. אנחנו מתחילים את שמות, בפרשת שמות. הפרשה מפרטת את השמות של בני ישראל שירדו למצרים. שנים חלפו, וכל אחד כבר התבסס בגלות והקים שבט. אולי חלקם גם מתחילים להתרגל למצב הנוכחי, לשכוח את ההבטחות שקיבלו האבות והאמהות של האומה.
• וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. השלטון התחלף. המלך החדש, כאנטישמים לאורך ההיסטוריה, רואה ביהודים בעיה. גיס חמישי. אבל לפני הגזירות והשעבוד, הוא נותן לנו מתנה. שימו לב למילותיו הראשונות: "הנה עם בני ישראל". הוא מעניק לנו לראשונה את ההגדרה. "בראשית" היה ספר המשפחה, עכשיו אנחנו עולים קומה. פרעה רואה טוב מאיתנו שאוסף השבטים הזה הוא אומה. הוא יודע שמתחת להבדלים החיצוניים יש פה מהות אחת. האויבים שלנו תמיד ידעו זאת היטב, מהיטלר דרך אנטיוכוס ועד סינוואר. ב־7 באוקטובר בבוקר מחבלי חמאס הסתכלו על רוקדי המסיבה, על ילדי בארי, על הש"סניק באופקים ועל החרד"לניק בכרם שלום ואמרו: הנה עם בני ישראל.
• "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה". פרעה פוחד מהדמוגרפיה היהודית ומתחיל להתעלל בעם. אבל אז מגיע פסוק שהוא מנגנון ההפעלה של עם ישראל, האלגוריתם העתיק והסודי.
• וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. העינוי מוביל את העם לדבוק בחיים. במקום "פן ירבה" - "כן ירבה". לאורך ההיסטוריה, כל ניסיון להשמיד את העם כשל, ורק גרם לנו לפרוץ ולהתחזק. אחרי כל טרגדיה הגיע גל יצירתיות. חורבן בית ראשון הביא למפעל התחייה של עזרא ונחמיה. חורבן בית שני הצמיח את התורה שבעל פה. והאסון הגדול מכל, השואה, הביא ללידה מחדש הגדולה ביותר. שלוש שנים אחרי אושוויץ, קמה מדינה יהודית אחרי אלפיים שנה. כן ירבה.
השבוע שמעתי לראשונה את המושג PTG, צמיחה פוסט־טראומטית. אנחנו רגילים לדבר על פוסט־טראומה, אבל לפעמים דווקא מתוך המצוקה, מגיעים למקום חדש וטוב. ראיתי את זה מול עיניי בכנס עמותת "הצעד הבא". עשרות גיבורים שאיבדו יד או רגל במלחמה הגיעו לירושלים, לפגוש מתמודדים ותיקים. אביחי קצין, רב ומחנך פופולרי בעירו רעננה ומחוצה לה, איבד רגל במלחמת יום כיפור. חבר הקונגרס בריאן מאסט איבד את רגליו באפגניסטן, ונחשב לגיבור אמריקאי ולתומך ישראל נלהב. שניהם אמרו שלא בטוח שהיו מגיעים לכל הישגיהם אלמלא הפגיעה.
• וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. אלה שני פסוקים שמופיעים בזה אחר זה. הראשון מתאר את הציווי החדש של פרעה, "הפתרון הסופי", לזרוק ליאור תינוקות זכרים שנולדים. ואז מיד מסופר על זוג שמתחתן. אלה הורי משה. הם נישאים ומביאים לעולם ילד. כנגד כל הסיכויים, כשהכל נראה מייאש, הם מציתים תקווה.
• וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. רובנו זוכרים עוד מהגן את הסיפור על משה רבנו בתיבה, ביאור. אבל בעצם זה ממש לא סיפור לילדים. הלב יוצא גם היום אל התינוקות והילדים החטופים, והנה כבר ברגעים הראשונים שלנו כעם, הילדים היו על הכוונת. האויבים הלא־מוסריים שלנו לא בדיוק נשפטים בסוף בהאג.
• וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר... וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף... וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". איזה אומץ. דמיינו את הבת של היטלר לוקחת אליה הביתה ילד יהודי. בת פרעה היא מה שהיינו קוראים היום חסידת אומות העולם. גם בתוך התופת, יש דמויות מוסריות שלא משתפות פעולה עם שלטון הרשע (חבל שלא שומעים קולות כאלה גם מעזה).
• וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד... וַתִּקְרָא שְׁמוֹ "משֶׁה" וַתֹּאמֶר: "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". לכל איש יש שם וכדאי להתעכב על השם המיוחד "משה". אם בת פרעה משתה אותו מן המים, הרי צריך לקרוא לו "משוי". אבל היא קוראת לו משה - כדי לתת לו ייעוד: הוא צריך למשות אחרים ולהושיעם. הוא אכן יעשה זאת בגדול.
• וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. כבר בפסוק הבא הוא מתחיל למשות: משה יכול להישאר בארמון פרעה, עשיר ומנותק, אבל הוא יוצא אל אחיו, אל העם שלו ("הנה עם") ומתחיל לעזור. הוא מציל את אחיו היהודי מידיו של מצרי.
• וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. קשה לנו? לפעמים צריך לזעוק, לצעוק, להתפלל. עם ישראל לא נגאל ממצרים עד שלא הרים עיניים לשמיים ואמר: די. אנחנו לא יכולים לבד. אנחנו רוצים שכל ההבטחות שניתנו לאבותינו יתקיימו: נחזור לארץ, נחיה בה בביטחון, נאיר את העולם.
• וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי". משה רבנו מקבל את שליחות חייו. מעתה הוא ואהרן יקדישו את חייהם למטרת־העל הזו, לצאת מעבדות לחירות. למשות את העם. שלוש המילים המפורסמות - שלח את עמי - מופיעות לראשונה בפרשה, ומאז יוסיפו להשפיע: על מאבק העבדים בארה"ב, מאבק השחורים לשוויון, מאבק היהודים מאחורי מסך הברזל, וגם על כל אחד מאיתנו והשעבודים האישיים שלו. בישראל היום יש לנו הרבה מה ללמוד מהפרשות האלה. זה עוד יהיה ארוך וכואב, יהיו משברים ואכזבות עד לגאולה. יציאת מצרים אינה סיפור היסטורי, היא מסר אקטואלי. הרב קוק כבר כתב: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". שיגיע אביב. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "נריה היה ילד ביישן. אחד ממוריו אמר בהלוויה שהוא לא האמין שנריה יהיה קצין מוביל בלחימה. כמה פעמים אנחנו מקבעים בראש את הילדים שלנו, התלמידים שלנו? אומרים לעצמנו שהם לא מסוגלים? אנחנו צריכים להאמין בהם" (עטרה, אחותו של סרן במיל' נריה זיסק שנפל בקרב בעזה)
