הדילמה הדרמטית ביותר
למגדל המשרדים המפונפן בבני־ברק יש מראה מוזר. בכניסה שומר אזרחי, וליד המעליות צמד חיילים חמושים שמסמן שזהו בעצם בסיס מודיעין צבאי, שנדד מהקריה משיקולים של חוסר מקום. באמ"ן קוראים לו על שם המפקד: בורג' חליוה.
רק כשרואים את שלוש הקומות שהופקעו לטובת מטה השבויים והנעדרים של גל הירש, מפנימים את מה שהמוח סירב להבין: את ממדי האירוע, חסרי תקדים בעידן המלחמה המודרני, ואת משך האירוע. ככל הידוע, ולמרבה הצער, חוזה השכירות של המטה איננו מוגבל בזמן. הלוואי שכולם יחזרו חיים. יש חשש כבד שעל גורל כמה מהם לא נדע לעולם.
השפה העברית, בדרך כלל עשירה, די קמצנית כשמדובר בסוגיה הנוראה הזו. המילה "חטיפה" משמשת לשני אירועים שונים בתכלית. הראשון קרוי באנגלית Barricade, התבצרות. זהו אירוע שבו החטוף מוחזק במקום ידוע שבו מתבצרים מחבלים, ומטבע הדברים לפרק זמן מוגבל. טבח מעלות היה אירוע כזה, טבח מינכן החל כך, גם הבית בבארי שהופגז בסוף על ידי טנק. לרוב מחבלים לא יוצאים בחיים, ועל פי רוב גם החטופים.
האירוע השני, Kidnapping, הוא כשהחוטף נמלט עם החטוף למקום בלתי ידוע שאינו בשליטתך, והאירוע יכול להימשך לנצח ללא עסקה. דוגמאות: גלעד שליט, רון ארד. לעיתים זה מסתיים בעסקה במחיר כבד.
הנסיבות הייחודיות של מלחמת עזה מערבבות בין שני המצבים: יעד שהיה מעבר לקווים נכבש על ידי צה"ל, מקום בלתי ידוע הופך ידוע, אירוע חטיפה נעשה אירוע התבצרות. ישראל מציעה לחמאס הצעות כדי לשחרר מישהו, ובמקביל מתכננת איך לשלוף אותו ממנהרה בשלום.
הזדמנויות נוצרות, הזדמנויות חולפות. הפער שבין הקִּרבה הבלתי נתפסת בין חיילינו לחטופינו לבין הקושי האדיר להשיב אותם חיים, יוצר תסכול שמתורגם אצל חלק מהמשפחות לקריאה להרפות מהמאמץ הצבאי.
מעולם לא החזיק ארגון טרור כל כך הרבה חטופים בכל כך הרבה זירות; מעולם לא החזיקה המדינה שמנגד כל כך הרבה מידע. אין יממה בלי עיסוק במבצע מיוחד שנועד להביא חטופים, להביא חוטפים או להביא מידע על חטופים. עד עתה, למרבה הצער, בהצלחה מוגבלת. במערכת הממוחשבת של הצבא, בניין שסומן ככזה שיש בו ישראלים, מנוע הפצצה. הכפתור פשוט יסרב להילחץ.
מה יקרה כשצה"ל יסגור על סינוואר, מטוסי חיל האוויר יהיו מעל עם פצצות חודרות בונקרים, אבל יתברר שלידו שוהים חטופים? ראש המל"ל, צחי הנגבי, אמר כבר שזו תהיה "דילמה קורעת לב". אחר כך, בלחץ המשפחות, אולץ להתנצל. יש גורמים בכירים ביותר, קרוב לקצה הפירמידה, שסבורים שצריך יהיה לתקוף. זה יהיה בוודאי הדיון הדרמטי ביותר במלחמה, אולי הדרמטי בתולדות המדינה.
2. הרצועה הצפונית
מה מטרת המלחמה החשובה ביותר? בחודשיים הראשונים למלחמה התגלעה מחלוקת בין אלה שרואים בהחזרת החטופים את לב העניין לבין מי שרוצים את מיטוט חמאס תחילה.
אבל סינוואר הרי יחוסל כנראה בסופו של דבר, בין אם בשלב ב', או ג', או בלי שלבים, סתם כך, בתקיפה סטייל אל־עארורי רק באזור דרום הרצועה. חמאס לעולם לא יחזור למצבו ב־6 באוקטובר, כי אין הנהגה בישראל שתאפשר לו לחפור שוב מנהרות ולהצטייד באלפי רקטות וברבבות טילי נ"ט. גם סוגיית החטופים תבוא בסוף אל פתרונה, נקווה שעם סוף טוב עבור כמה שיותר מהם.
בלי להמעיט בחשיבות שתי הסוגיות הקשורות בעזה, ייתכן שהמטרה העיקרית של המלחמה, האתגר העיקרי, הוא בכלל אחר: החזרת תושבי הצפון.
ככל שחולף הזמן, מתחוור שהבעיה האסטרטגית של מדינת ישראל היא הפיכת יישובי אצבע הגליל וקו העימות לרצועת הביטחון. בעודנו מקימים ברצועת עזה פרימטר – שטח מת מאוכלוסייה – הקים לנו חיזבאללה פרימטר משלו, בשטחנו, בעוטף לבנון.
61 אלף תושבי הצפון לא ישובו הביתה, ובצדק, בלי שיידעו בוודאות שהם יכולים ללכת לבית הספר או לקטוף תפוחים ללא חשש ירי נ"ט. התקוות הישראליות, ולפיהן ניצחון מוחלט בדרום יוביל לשקט בצפון, הן תקוות שווא. הרי לא תהיה הפסקת אש עם חמאס, ולכן לא תהיה הפסקת אש עם חיזבאללה. גם התקוות להסדר מדיני מתרחקות. מצופה מישראל לעשות מה שעושים דיירים בתוכנית תמ"א אחרי שהקבלן פשט את הרגל: לשלם עוד כסף כדי לקבל פחות מטראז'. ישראל תידרש למחירים כדי לקבל רק חלק קטן משהובטח לה בהחלטה 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה.
מלחמה בצפון, אולי באביב עם שוך הקרבות בדרום ושיפור מזג האוויר, נתפסת בצמרת יותר ויותר כאירוע בלתי נמנע. הצרה היא שחיזבאללה, בניגוד לחמאס, לא יושמד ככוח צבאי. הוא יוכה ואולי גם יורתע, בתקווה שתשקוט הארץ 40 שנה (גם על עשור נתפשר).
לטווח הארוך, הסיפור הגדול הוא חזרתה של רצועת הביטחון. האם אחרי רבע מאה תשוב ישראל לאותו חבל ארץ מרהיב ואדום מדם כדי להגן על יישובי הצפון מעבר לקווי הגבול? ההיסטוריה חוזרת, פעם כטרגדיה ופעם כטרגדיה.
3. הפתרון טמון בוועדה
אחרי שנה ועוד יום כבר ברור שמהפכת לוין נכשלה. השעטה קדימה של שר המשפטים בכל הכוח, בלי גייסות ובלי לעמעם את מטרותיו, הסתיימה ללא אף הישג.
אבל האמת היא שגם מהפכת שקד נכשלה השבוע. שרת המשפטים בשנים 2015־2019 הסבירה שנים, באופן משכנע, איך גם בתוך הכללים הקיימים ובאמצעות פוליטיקה חכמה אפשר לשנות את העליון. במסגרת ניסיונה לפעול בוועדה הקיימת, המוטה באופן מובנה לטובת גווארדיית השופטים השלטת, הביאה למינוי חמישה שופטים מההרכב שפירסם השבוע את החלטתו: גרוסקופף הסביר שרוב קואליציוני כבר איננו מספיק לחקיקת חוקי יסוד, שטיין הסביר על סמך מסמך ישן שמצא בארכיון שמגילת העצמאות היא־היא החוקה הישראלית, וילנר הציעה פרשנות מקיימת (שם קוד לריקון החוק מתוכנו בניגוד מוחלט לכוונת הכנסת). רק אלרון ומינץ נצמדו לעמדה שנחשבה בזמן שקד קונצנזוס כמעט מוחלט, שאפילו אין צורך לשאול לגביו: שלבית המשפט אין שום סמכות לפסול חוקי יסוד.
שתי פסיקות בג"ץ השבוע מחדדות שוב את העובדה: לא הכל שפיט, הכל אנשים. אפשר להידיין עד מחר על קונסטיטוציה, ואפשר פשוט לנתץ כל עיקרון חוקתי שנלמד בקורס חוקה שנה א' תוך שאתה מכנה את הקואליציה "זאבים" (השופט עמית) או משווה אותה במשתמע לחמאס (השופטת ברון).
פרופ' יובל אלבשן כבר הסביר שלשום ב"ידיעות אחרונות" שגם מבחינה מקצועית מדובר בפסק דין ברמה לא גבוהה, אסופת טורי דעה שזקוקה לעורך. 12 שופטים מסכימים שאפשר לפסול חוקי יסוד במקרים חריגים, אבל כל אחד מהם מציע מקור סמכות אחר לרעיון. זה לא מתכון למהפכה חוקתית אלא לכאוס חוקתי.
הוועדה הנוכחית לבחירת שופטים היא משחק כדורגל שבו קבוצה אחת עולה עם עשרה שחקנים, המארחת עם 12, כר הדשא עקום והשופט נגדך. לוין החליט לפוצץ את המשחק, אבל הורחק בידי השופט. איילת שקד ניסתה לעלות בהרכב הטוב ביותר ולשיר את ההמנונים, אבל הפסידה בהארכה.
ועל כן, הנושא החשוב הוא איזון הוועדה לבחירת שופטים, אחרת כל חקיקה חדשה תהפוך לפלסטלינה בידי בג"ץ. האיזון הזה, בניגוד למה שהציע לוין תחילה, לא יעניק לפוליטיקאים את היכולת למנות שופטים, אבל יפקיע מידי השופטים את היכולת לחסום כל מועמד שחורג יותר מדי משורת המקהלה. הדרך למשחק הוגן עוברת דרך שינוי בהרכב – במקרה הזה, הרכב הוועדה. ההסכמות כבר הושגו בטרם פרצה המלחמה.
4. זהירות, קטסטרופה
אזהרת הנגיד השבוע בעניין תקציב המדינה היא דבר שראוי להאזין לו: בלי תקציב חדש לחלוטין ישראל נדונה לשקיעה כלכלית מהירה. נתוני הצניחה בהשקעות ההייטק שפורסמו שלשום הם איתות: עצור! אבל מה עושים?
בוויכוח בין שר האוצר סמוטריץ' לשר בני גנץ שני הצדדים צודקים. צודק גנץ, שמתקומם על המשך חלוקת הכספים הקואליציוניים בלי להתעלות לגודל השעה. הוא צודק שהדבר משדר מסר בעייתי גם פנימה לאזרחים, גם החוצה למוסדות הכלכליים הבינלאומיים. צודק סמוטריץ' שמדובר בכסף קטן, בהיטפלות לסוגיה זניחה למדי אל מול מאות המיליארדים של נזקי המלחמה. הוא גם צודק שהסיווג לכספים קואליציוניים מלאכותי ומתעלם למשל מהכניעה לסחטנות של רן ארז או מהסדרי פנסיה שערורייתיים שמוכרים לגנץ היטב.
מהמקום שכולם צודקים לא יצמחו פרחים, וגם המשק לא יצמח. תקציב 2023 היה השאלה הזניחה. זו 2024 שעלולה לשאת בחובה קטסטרופה. השילוב של ריבית גבוהה, אינפלציה שכבר אינה אפסית, מיתון עולמי ומצב מלחמה עלול לגרור את ישראל לגירעון מעמיק ולשנים אבודות.
אם אמת טענתם של נתניהו וסמוטריץ' שדין תיאטרון הבימה כדין מוסדות החינוך החרדיים, הם גוזרים מהטענה הזו את המסקנה הלא־נכונה. במקום להשתמש בתיאטראות ובתרבות כסיבה למה לא לקצץ, אפשר לעשות ההפך. הדרך לאותת לשווקים ולציבור שמשהו יסודי השתנה היא להפוך את תקציב 2024 לכזה שמתמקד בשני דברים: מה שיורה ומה שמייצר. קיצוץ חשוב לא כל כך בגלל 15 המיליארדים פלוס מינוס שהוא כולל – פחות מאחוז גירעון – אלא משום שאת הכסף צריך להעביר למה שמעודד צמיחה באופן מובהק, בוודאי לא למה שמפריע לה. אם מקצצים בספורט ובתרבות, יהיה קל יותר לקצץ בתרבות תורנית, ולהפך. השקעה בתשתיות, בהכשרה מקצועית, בסגירת פערים שהולכים ומתרחבים מול העולם בתחום ה־AI – וכן, גם בעידן הנוכחי לוודא שהגידול הדרמטי בתקציב הביטחון הופך לשרירים ולא לשומן. ההיסטוריה לא מלמדת טובות גם בנושא זה.
הסיכוי שזה יקרה? קלוש. אצל גנץ ממילא מסמנים את החודשיים הקרובים כמועד לעזיבת הממשלה. תקציב השנה הבאה טרם הונח על שולחן הכנסת, מה שאומר שלפחות בינואר תתנהל המדינה על בסיס תקציב אשתקד, הבלתי רלוונטי. כמו תמיד, במקום לדון על הכסף הגדול שעושה שינוי, יריבו על הכסף הקטן שעושה כותרות.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
