לא מזמן שאלתי את הבינה המלאכותית האם המצאת ה־VAR תרמה לכדורגל העולמי או לא. ביקשתי שתענה בלי חרטות של בעד ונגד, שתלך ישר לשורה התחתונה.
זאת שאלה שגומרת עליי. כי מצד אחד ה־VAR הפחית את כמות השגיאות. סיפור של רגל שנשלחת על סף הרחבה תיבחן מאלף זוויות. ועדיין, לצד ההוגנות והדיוק ושאר יתרונות המצלמה יש לי תחושה שהעסק איבד מהקסם. עזבו אובדן הרומנטיקה סביב ויכוח על כדור שניתז מהמשקוף לקו השער ולא ברור אם חצה. עזבו שחוסל משלח היד, או משלח הרגל, של חלוצים שעיקר אומנותם בהשתטחות ברחבות. איתי שכטר, עם כל היופי שבתיאטרליות, היה כנראה גדל להיות שחקן אחר בתנאי VAR כאלה. פחות חינני כנראה.
עזבו הכל. הבעיה העיקרית בעיניי היא שהמשחק הפך מלאכותי מדי. יש משחקים שאתה רואה ויוצא עם תחושה שבמקום דבש זרקו לך לחוויה ארבע סוכרזית.
המשחק של הפועל ת"א נגד בני סכנין לפני כמה ימים, אירוע הפנדל שנבעט שלוש פעמים, נתן תחושה כזאת.
המפגש של מכבי ת"א נגד הפועל באר־שבע לפני איזה שבועיים נתן תחושה כזאת. משחק מהיר, שוטף, אלף מצבים, נגמר באחד קטן של ערן זהבי. שלושה גולים פסל ה־VAR, פלוס פנדל.
כמה תוצאה של משחק כזה משקפת את מה שהיה על הדשא? כמה חלקים ממנו היו כדורגל וכמה ממתיק מלאכותי? כמה, בבעיטת עונשין מ־11 מטר שנבעטת שלוש פעמים, כי ה־VAR קלט שוער זז קודם או מישהו שחודר לרחבה, יש עוד טעם טוב ומתי זה מוציא את החשק?
בסופו של דבר, אחרי שביקשתי מהבינה שורה תחתונה, היא החזירה את התשובה הבאה: "הכנסת ה־VAR תרמה באופן חיובי לכדורגל על ידי שיפור דיוק ההחלטות, קידום הוגנות והגברת האמינות הכוללת של המשחק".
קראתי ולא התחברתי. כי עם כל הכבוד לדיוק ולהוגנות, מכונת ה־VAR שמה בצד את הקסם והספונטניות. והרומנטיקה דקדקנית מדי. פדנטית מדי. ובכדורגל הישראלי על שופטיו נותנת לא פעם תחושה של שימוש והסתמכות־יתר.
מצד שני, זאת מכונת הבינה שענתה. ומה לה ולקסם, ספונטניות ורומנטיקה? ובכלל, תשובה אחרת ממה שהשיבה הייתה כמו לבקש שתוציא את הכבל של עצמה מהחשמל.
