אני לא רוצה לדבר על השופט, אבל מה שהשופט עשה היום זה… (השלם את החסר).
מי לא מכיר את התגובה הזאת של כל מאמן או ספורטאי אחרי כל משחק ששוחק בישראל מאז ומעולם. נכון שזה מרגיז ומרתיח ששופט גומר לך משחק, אבל בעולם שבנוי על טעויות מפוארות שעיצבו את ההיסטוריה הספורטיבית, הרצון למשחק בלי טעויות הוא שגוי מיסודו. מסובך? כן, גם החיים. בצורה פשוטה אומר, האמת נמאס לי מה־VAR.
לא רוצה להתחיל לראות משחק שאני לא יודע מתי ייגמר. לא מחפש מתח מלאכותי אם היה גול או לא. נכבש הגול. שמחת המנצחים, תוגת המפסידים, רומנטיקה במכנסיים קצרים. אבל רגע עם החגיגות, בוא נמתין. השופט לא בטוח? יש זמן סביר לבדוק. חמש דקות לבחון פנדל או אופסייד זה מייאש.
אפשר לומר בפה מלא, אין אף פעולה בחיים בה היינו מוכנים לסבול את שרשרת ההתנהלות המעייפת וחסרת הספונטניות הזו. הזמן שמתבזבז בזמן ההמתנה להחלטה הוא לא סביר, ובסוף עדיין מתווכחים. אז מה השתנה פה מאז כניסת ה־VAR, כנראה שכלום. חוץ מהזמן שהוא המצרך היקר ביותר לאדם, מעבר לאהבה, והזמן הזה עובר בלי שוב.
בנאדם יוצא בצהרי שבת לראות משחק, פאול במרכז המגרש? לארוחת הערב אתה כבר לא תגיע. פנדל לא עלינו? תשכח ממסיבת הגיוס של הבן שלך באוגוסט. ואם תיכננת לראות את הבת מתחתנת בספטמבר, תתפלל שלא ייכבש חס וחלילה גול.
מרגע שהשופט מקבל החלטה, בתוך תוכו יש קול של פחד שטעה, מחפש תשובה באוזנייה. שלושה שופטי VAR ממתינים לווידיאו. מהזווית הראשית הצילום מראה שזה גול. רגע, יש עדות חותכת מהזווית ההפוכה, לא גול. עכשיו הזווית השלישית. באסה, מישהו מסתיר, מי זוכר את הגול, מי זוכר איזה יום היום בכלל. הדיון הופך פילוסופי. חמש דקות עברו, ואין אחד שיצא מזה טוב. הרי בסוף כל החלטה שתתקבל היא טעות. אז מה שווה כל ה־VAR הזה.
אז עד שימצאו טכנולוגיה ברורה ומדויקת, שחררו אותי. העולם הטועה ימשיך לטעות, המאמנים ימשיכו לבכות ואני אחזור לראות משחק כדורגל שנמשך 90 דקות.
