ארבעה ניצחונות רצופים, מתוכם שתי רביעיות. בקלות אפשר לומר שהפועל באר־שבע חזרה ובגדול, אבל יש כאן "אבל".
לפני קצת פחות מחודש הקבוצה הייתה באחד המשברים הגדולים ביותר שלה בעידן אלונה ברקת - שלושה הפסדים רצופים, יכולת נוראית וחשש אמיתי למיקומה בפלייאוף העליון. פתאום, העסק מתחיל להתייצב - הכדורגל נראה טוב, הניצחונות באים ומרגישים שהעסק מתחיל להתחבר. וכאן אני חוזר ל"אבל". כמו שאסור היה לשקוע בתוצאות הרעות, אסור להסתנוור מהתוצאות הטובות. באר־שבע של השנה היא קבוצה חדשה כמעט לגמרי. יש בה שחקנים צעירים כמו יוני סטויאנוב, אמיר גנאח, אנטוניו ספר, ניב אליאסי, שהרבה תלוי בהם. וכשהיצירתיות של העסק תלויה בשחקנים חסרי ניסיון - מאפיין בולט הוא חוסר יציבות.
נכון שיש את מיגל ויטור ורועי גורדנה בתור המבוגרים האחראים - אבל הצעירים שאליהם מצטרף גם האס הקבוע רותם חטואל שנמצא בתהליך השתפרות מתמיד - הם אלה שעל פיהם יקום ויפול דבר, לפחות ברמה ההתקפית.
על התלכיד הזה מנצח אליניב ברדה, שיחד עם הקבוצה שלו עבר זעזוע ספורטיבי בסגל - נפרד אחרי פתיחת העונה מארבעה שחקנים שעל פניו אמורים היו להיות משמעותיים: רמזי ספורי ושגיב יחזקאל שעברו לטורקיה, ופטריק קלימלה וכריסטופר פטרסון שלא חזרו בעקבות המלחמה.
ברדה האמין תמיד בסגל שלו. הוא ביקש בתקופה הפחות טובה להתאים את הציפיות לכלים - ועדיין, הוא ידע שהם שווים פלייאוף עליון לפחות, וגם ידע שאפשר לפנטז על אירופה. וכשהוא מאמין, כולנו צריכים להאמין. האיש הוכיח שלאמן הוא יודע.
ולמרות כל אלו - אני שב ואומר: סבלנות זה הסיפור. אנחנו נראה תקופות נהדרות, ונראה גם איבודי נקודות מוזרים, כמו נגד סכנין ונתניה. כי ככה זה עם קבוצה שעברה זעזועים כל כך גדולים בסגל.
באר־שבע צריכה להמשיך בסגנון שלה, לא להילחץ מהתוצאות ומרעשי הרקע. המטרה היא כמובן כרטיס לאירופה, אבל גם אם לא - ונצליח להרוויח לשנים הבאות את הצעירים ההתקפיים הללו, עם חיזוק איכותי ונכון (כמו פוקו הנהדר) - אפשר לחלום בעונות הקרובות על צלחת.
אגב, המשחק נגד ריינה אתמול בשעות הצהריים המוקדמות הביא הרבה מאוד ילדים ליציעים. אכן צעד מבורך, אבל הוא גם פוגע בשומרי השבת. זה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני, אלא לגוון את השעות ולאפשר גם לילדים ליהנות וגם לשומרי השבת.
