בזמן שביתו עולה בלהבות ובתי השכנים נשרפים במקביל, צפה דניאל וייס בבית ילדותו נחרב עד עפר ב־7 באוקטובר. מאוחר יותר גילה שאחד החיילים הצליח להציל את הגיטרה שקנה לו אביו בגיל 16. גיטרה שבה ניגן בלווית אביו שנרצח ואחר כך גם בלווית אמו. כמה שבועות אחרי, החליט וייס לקחת את הגיטרה ולהצטרף ללהקה שטסה לסיבוב הופעות בארצות־הברית כדי לספר מה אירע בשבת ההיא. "גרתי ביפו שנתיים וחזרתי להתגורר בבארי לפני שלושה חודשים", מספר וייס. "דווקא כשחזרתי הטירוף הזה קרה".
וייס הוא חלק מקבוצת מוזיקאים מעוטף עזה שהחליטו להקים להקה אחרי שכל אחד מהם נפגע באירועי השבת הנוראית. מלבדו חברים בה גם רותם לוי מאיר ומירה סמנדוייב משדרות, ולינור עין גדי מקיבוץ מפלסים. מלבד סמנדוייב כולם הכירו האחד את השני מהעבר, אבל עכשיו הם מתגבשים כלהקה, עם שירים מקוריים וקאברים לשירים שהם אוהבים במיוחד. עם רשימת השירים המתרקמת, הם צפויים לצאת לסיבוב הופעות בארצות־הברית לקהילות יהודיות. ינסו דרך המוזיקה לספר קצת על מה שקרה להם, וגם לנסות להירפא דרך המלודיות.
כולם זוכרים היטב איפה הם היו באותה השבת. "חברה שלי ואני קמנו בשבע בבוקר והרגשנו מתח שלא הרגשתי בחיי", מספר וייס. "התקשרתי לאבא והוא אמר לי, 'תיכנס לממ"ד, תסגור את הדלת, יהיה בסדר. אם אתה רוצה - תבוא אלינו ונשתה קפה'. החלטתי להישאר בכל זאת, ואז אמא שלי התקשרה ואמרה שיש חשד לחדירה. חצי שעה אחר כך שמעתי את היריות מתקרבות. ראיתי הודעות של אנשים שכתבו שיש להם מחבלים במטבח והם מחזיקים את הדלת בזמן שמנסים להיכנס מבחוץ".
וואו. מצב קשוח. מה קרה לך בזמן הזה?
"הגיע הרגע ששמעתי יריות מחוץ לחלון וקלטתי שאני לא יכול לנעול את החלון, אז החזקתי אותו. זה היה ממש קרוב והרחתי את אבק השריפה. בשעה עשר אחותי שאלה מה עם ההורים שלי, כי הם לא היו זמינים והצבא לא הגיע. היריות התקרבו. אחרי שעתיים אחותי שוב שאלה מה קורה עם ההורים. הבנו שהם לא זמינים כבר שעות. בראש דמיינתי את כל המשפחה בחוץ, ארבע שעות אחרי שמענו דפיקות וצעקות חזקות בדלת, חזק. פרצו לבית והלכו בחדרים. המשכתי להחזיק את היד על הדלת. אחרי כמה דקות הבנו שמי שהיה בבית המשיך הלאה. שעתיים אחר כך שני חברים כתבו בהודעה של הקיבוץ שהם בחוץ עם צבא, ועוד מעט יבואו לקחת אותנו".
1 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: דניאל וייס, מירה סמנדוייב, לינור עין גדי ורותם לוי מאיר
(צילום: יונתן בלום)
מה ראית בחוץ?
"שדה קרב. פינו אותנו רגלית מהקיבוץ, וראינו זוועות. בשער הקיבוץ הסתכלתי אחורה וקלטתי שהקיבוץ, שמבחינתי הוא פיסת גן עדן, נשרף. האחים שלי שם, לא יודע מה עם ההורים שלי. פינו אותנו לתל־אביב ולא הייתה לי ברירה אלא לעלות ולנסוע. בדרך הבנתי שזה הרבה יותר גדול ממה שיכולנו לדמיין. בצידי הדרך הכל היה שרוף, מכוניות, גופות באמצע הכביש. גם היינו עדיין בסכנה בדרך. כשהגענו לתל־אביב התחילו אזעקות גם שם. בינתיים פינו את האחים שלי ואת המשפחות שלהם, אבל את ההורים שלי עדיין לא. אחי הצליח לאכן את הטלפונים שלהם בעזה. עבר שבוע וקיבלנו בשורה שאבא זוהה כנרצח. התחלנו לתכנן את הלוויה. במקביל, קיבלנו הודעה שאמא נחשבת לחטופה. כל הווייתי והמטרה שלי ברגע הזה הפכו להיות איך אני מביא אותה הביתה".
מה עשית?
"נסעתי לארצות־הברית לדבר עם השגרירים והשגרירות. תוך כדי הופעתי. הרגשתי שהשליחות הייתה לספר את הסיפור שלנו, ודרך המוזיקה לגעת בלב ולהניע לפעולה. המוזיקה הייתה כלי הנשק שלי והרגשתי שזה עושה דברים יפים. אחרי שחזרתי לארץ היו שלושים למותו של אבא. באותו ערב הודיעו לנו שמצאו את הגופה של אמא בעזה, בבית ממולכד ליד בית חולים שיפא. בערב הייתה לי הופעה, התלבטתי מה לעשות, והרגשתי שאני צריך ללכת להופיע. בדרך הבנתי שככה אני רוצה לזכור את ההורים שלי, שהיו מגיעים לכל גיג הכי קטן... באותו ערב ניגנתי שם עם הגיטרה שאבא קנה לי".
***
גם שאר החברים בלהקה עברו דברים לא פשוטים. רותם לוי מאיר בן ה־38 משדרות היה בבית ובשש בבוקר שמע אזעקה. "קמתי בבוקר ושמעתי מטחים בלתי פוסקים. הרגיש שכיפת הברזל עובדת ללא הפסקה. היו פיצוצים מטורפים וגלי הדף. אחרי 20 דקות שמעתי צרורות של יריות. ואז קיבלתי את הסרטון של הטנדר שיורה בכביש ליד הבית שלי. אחרי דקה קיבלתי תמונות מזעזעות. גופות של קשישים בכניסה לעיר. אנשים שהכרתי היטב שרועים על הכביש. נכנס בי פחד מטורף. במשטרה לא היה מענה, חוץ משוטרת שענתה בלחש "תנעלו את עצמכם בבתים. אנחנו לא יכולים לעזור לכם". הייתי בבית לבד והיו מלא הפסקות חשמל לשעות, הדלקתי נרות. הייתי בלי שביב מידע על המשפחה שלי. פינו אותי מהבית רק בשני, בגלל שאמא שלי התעקשה להישאר כי היא לא הבינה את גודל האירוע. הגעתי לדירה של חבר בתל־אביב ומאז אני פה. שדרות זה הבית שלי אבל אני לא יודע אם אחזור. הבנתי שהחיים קצרים".
נורא. גם השאר עברו תלישות כזו?
עין גדי: "באותו לילה לא נרדמתי, ואז התחיל הבלגן. שמעתי יריות ממש קרוב לדירה. בן הזוג שלי ואני חולצנו מהבית. אני בעיקר זוכרת תחושת חוסר אונים, את חוסר האמונה שזה עדיין קורה ושצה"ל לא מגיע. לא דמיינתי שזה יקרה בחיים. אני זוכרת שראיתי בצהריים פעם ראשונה חיילים מסתובבים בקיבוץ, ואני צועקת צה"ל פה! הם בסך הכל היו שניים שסרקו. אחרי הפינוי הגעתי לכנרת, ואז לים המלח לזוג חברים מכיסופים, ואז להרצליה. השרשרת עליי זה הדבר היחיד שיצאתי איתו מהבית, לקחתי אותה איתי. אנחנו חמישה אחים בסה"כ, אני האחות הקטנה. אבא שלי גר בניר יצחק ואמא שלי בשובל. אבא לא התפנה. הוא נשאר שם גם עכשיו".
סמנדוייב: "אני לא מכירה את חברי הלהקה מהעבר. למדתי בפנימייה בנופי הבשור, בית הספר של מועצה אזורית אשכול. מי שהקים את הפנימייה היו אנשים מדהימים שלצערי נרצחו. תמר קדם, המנהלת שלי, וכל המשפחה שלה. הכרתי אנשים מדהימים והשתנו לי החיים מקצה לקצה בפנימייה הזו. לפני שנתיים הייתי בתוכנית 'הכוכב הבא' והגעתי לשמינית גמר. מאז אני מחפשת את עצמי. לפני השבת ההיא הייתי קופאית בסופר, מה שלא אחזור להיות. אני מופיעה בשדרות בכל מיני פרויקטים. לא מתפרנסת מזה עדיין".
***
החיבור ביניהם קרה בעקבות הטבח. בניסיון לחבר כישרונות גדולים עם מטען כבד, להפיץ את הטראומה הלאומית והאישית הלאה. "השופוני, שזה מקום בעוטף שנותן במה לאמנים מקומיים, אירגן ערב מוזיקלי עם סיפורים במטרה להביא חבר'ה מהעוטף להסברה בארה"ב", מספר וייס. "ליצור מגעים עם יהודים בתפוצות, שמרגישים אבודים ואין להם מספיק מידע. הם הזמינו אותי להופיע ושרתי מול אנשים מהקהילות היהודיות והיה מטורף. חמאס מעולה בהסברה. יש לו תקציבי ענק. היהודים שם חווים גל אנטישמיות מטורף. לא משתווה למה שקורה פה, כמובן, אבל קשה להם ואכפת להם והם רוצים לעזור. ביקשו שנבוא שוב, הפעם כלהקה, עם אמנים מדהימים מהעוטף שיביאו עוד זוויות וסיפורים".
סמנדוייב: "פנו אליי ואמרו לי שרוצים משלחת של אמנים. נפלתי על הברכיים כי יש לי חרדת טיסות מטורפת. אבל אקח 200 כדורים, כי בשביל אמנים כמוני זו הזדמנות של פעם בחיים".
בשבוע שעבר הגיע וייס לקיבוץ בארי. על חורבותיו של בית הוריו הוא שר את 'אני גיטרה'. "אני מביע את עצמי במוזיקה בצורה הכי שלמה. במלחמה הזו, מתוך כל הכאב, גיליתי מחדש את השירה. לא רציתי לשתף אף אחד בכאב על מה שקרה להורים שלי, אבל פתאום, כשמגיע שיר שאני אוהב, אני פותח את הפה ושר. ואני קולט שבמהלך השירה הכאב שלי זז בצורה נכונה, חיובית. אני לא צורח וזהו, אלא שר ויכול להמשיך לשיר וזה גם נעים וגם לכולם נעים סביבי. הבנתי שאני חייב לשיר כמה שיותר, וזה מה שאני עושה".
גם אצל האחרים זה ככה?
לוי מאיר: "עשיתי הופעות למפונים בבתי מלון. הייתי בצפון בשתי הופעות משלי. ראיתי המון חברים מהעוטף, וכל אחד מפוזר בארץ, כל אחד והמסע שלו, ופתאום קיבלתי כאפה קשה. והסיפורים לא נגמרים. יש לי לא מעט תלמידים שלימדתי מוזיקה ונרצחו, והמוזיקה היא התרופה שלי לעכל את כל זה. לרוב אני משתנק, לא מצליח להפריד בין המחשבות לשירה, ובגלל זה אני מעריץ את דניאל, שכן מצליח".
נשמע כמו דבר מורכב מאוד.
סמנדוייב: "היה לי קשה לגשת למוזיקה ולשירה הרבה זמן. היו לי כמה שבועות קשים נורא, שהתנתקתי מהכל, חוץ מחדשות. מהשעה שהתעוררתי עד שלוש בלילה, רק חדשות. לא יכולתי להתנתק ולא ניגשתי למוזיקה בכלל. מה שכן מאוד עזר לי זה לשמור שבת. הכרחתי את עצמי להתנתק מהעדכונים. אני יכולה להגיד שאני לא בן אדם דתי, אבל שמירת השבת הצילה אותי. סיימתי לכתוב שיר והעסקתי את עצמי בשיווק שלו, לשיר אותו, לנגן אותו. לפני שבוע הביאו לי את הפסנתר מהבית בשדרות וחזרתי השבוע לנגן. אני עדיין לא מופיעה. התחלתי לעבוד במעון באילת, בבית מלון, עבודה קשה. להיות גננת בבית מלון. אבל כבר הספקתי להתפטר. עכשיו אני מנגנת ושרה המון".
עין גדי: "אצלי היו שבועיים שלא נגעתי, לא פתחתי גיטרה, כלום. אבל ידעתי שאני חייבת לחזור כי אני אמות אם לא. פתחתי את הגיטרה והמפגשים איתה היו קשים מאוד, רעים, לא יצא שום דבר טוב, לא היה מחובר, שנאתי את מה ששמעתי, זרקתי אותה חזרה לקייס. ניסיתי שוב אחרי יומיים, ולאט־לאט מצאתי שיר שכן היה מדויק ויצא טוב. ואני כזה "אההההה יופי". נבהלתי שלא אצליח להתחבר יותר, שהכלי היחידי שהציל אותי בעולם, מת לי. אבל הנה, חזרנו יחד, כלהקה. דניאל ואני מופיעים בכל מיני הופעות בתשלום, ואני מצליחה לשיר שירים שאני מחוברת אליהם".
יש תחושות מעורבות? שקורה לכם דבר מדהים דווקא בנסיבות איומות כל כך?
סמנדוייב: "העובדה שאני יוצאת ליום סידורים עם הלהקה שלי בטיסה מאילת לרשפון היא הגשמת כל החלומות. ישבתי בארוחת ערב עם אחי לפני כמה ימים, ואני אומרת לו, "פאק, אני חיה את החלום שלי, טסה כמו קרדשיאן ליום צילומים". ואחי עונה לי, "בזמן מלחמה? ככה, כשאנשים מתים, את מגשימה את החלומות שלך?" ועניתי לו שכל דבר קורה מסיבה. אני לא שמחה או עצובה, יש טוב ורע בכל דבר, כל דבר קורה מסיבה".
לוי מאיר: " מה שצריך לקרות - קורה, אין לנו שליטה על זה. הלוואי שתמיד נסתכל על חצי הכוס המלאה. למדינת ישראל חשוב לי להגיד שהלוואי שנשמור על האחווה והנתינה שיש סביבנו היום, ולא נשכח את זה. שנבין שאנחנו במדינה אחת כעם אחד, ושאף בן זונה מהממשלה לא יגיד לנו מה נכון ומה אסור, כי הוכחנו לכל אלה שבחרנו בהם שאנחנו אנשים שכאן אחד בשביל השני. הראינו להם מה זה לקחת אחריות ואיך להתנהג באחדות ובאהבת חינם. אם נצליח לעשות טוב גם לאלה שמעבר לאוקיינוס אז אגיד תודה רבה על הזכות".
