"סתמו ת'פה", מכריז קמפיין חדש שעלה במקומותינו. כן, אבל מי צריך לסתום?
בסיפור על האמת העירומה, לב הסיפור הוא על השקר שרחץ במים חמימים ונעימים, והציע לאמת להצטרף אליו. המים, כאמור, מושלמים. התלבטה האמת ולבסוף התרצתה, פשטה את בגדיה ונכנסה לרחוץ. בו בזמן חמק השקר מן המים, לבש את בגדי האמת וברח, מחופש לאמת. האמת העירומה התעשתה והחלה לרוץ ולחפש אחריו, לדרוש את האמת שלה, אך גורשה בבושת פנים, כיוון שהייתה ערומה. סתמו לה את הפה.
קמפיין "סתמו ת'פה" על פניו הוא כל מה שכולנו רוצים. שאנשים יפסיקו כבר לשחק אותה שהם־הם יודעים מה "הדבר שצריך לעשות בעזה", ניתוחים חסרי שחר, רב סרן שמועתי ובעיקר פוליטיקאים שלא חדלים מלהתנהג כאילו אנחנו ב־6 באוקטובר (למרות שהיה מגעיל כבר אז). למרות שאני יכולה להבין מאיפה הקמפיין נולד, כל קמפיין שבסיסו השתקה — בטח של גברים במדים (עם כל הכבוד לחתיכותם) — ישר מעורר בי התנגדות. לא רוצה שיסתמו לי את הפה, וזה גם מעציב שהגענו למצב שהמילה "סתום" הכה בוטה, כה משפילה, הופכת להיות בתקופה מוזרה קונצנזוס של שיח.
כן, סתמו ת'פה מאדר פאקרס. אני יכולה להבין מניין נשאבה ההשראה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה. אנחנו מתקיימים בתקופה דוחה וזו משמעותה. פחות פיוט, יותר ציוץ. פחות פילוסופיה, יותר אגרסיה. ככה שכאילו אני יכולה להבין את אותה נביעה שהולידה את היצירה המופלאה "סתמו את הפה" או "סתמו ת'פה" בהגייה ירושלמית.
רק דברים אגרסיביים מתקבלים במציאות הנוכחית. כל מקור לחמלה, הכלה, הבנה, הזדהות, מתויג כתבוסה. לא להיות בשקט, לסתום. במילה לסתום יש כך כל הרבה אלימות סמויה. זה לא רק לשתוק או להיות בשקט. זה אוסקוט. לסתום את הפה, איום ממשי. כמו שסותמים בור בכביש עם מלט ובטון, בצורה אגרסיבית ומכוערת. הרי מה סותמים? יש משהו שסותמים בצורה יפה? פעם השתמשו במילה לסתום במשמעות יפה? מישהו ראה פעם משהו יפה ואמר עליו "הלוואי והיו סותמים פה"? לפעמים צריך כן להשאיר מקום להוציא לחץ, מהריאות, מהנשמה, לפרוק, לזעוק. לכן הקריאה היא קריאה לא הוגנת. לא, לא נסתום. עברנו דברים קשים כעם, כאומה, כאזרחי המדינה. בנוסף למעללים, אנחנו מתמודדים עם תרבות שיח מזעזע, עם טינופים. ערמות של שקרים. האמת הערומה רצה ברחובות וזועקת, ורק עכשיו סוף־סוף שמים לב שהיא קיימת. אחרי עשור של סילוף קונספירציות, האמת מתגלה במלוא הדרה.
לא מורתעים, כן יהירים, לא חזקים מול חמאס, יש כזה דבר מכונת רעל, מאה איש דירדרו את ישראל לתהום, לא אהרן ברק אויב ישראל. האמת סוף־סוף כאן. אז לא, אני מצטערת, לא נסתום. לעולם.
