השאלה איך בכלל אמור להיראות טקס הדלקת המשואות אחרי 7 באוקטובר, כשלא ברור בכמה חזיתות המדינה תילחם או כשאולי חלילה חטופים וחטופות יהיו עדיין בשבי, היא אתגר אמיתי, מורכב, וגם הזדמנות: לבחון מחדש הנחות יסוד, להמציא רעיונות ולהשתמש בטקס האהוב, אירוע שיש בו היסטוריה, תרבות ורוח, כדי לספר את הסיפור הישראלי בגרסה הכי עדכנית, עם כל הכאב והתקווה, הפצעים והחזון.
או שאפשר להפקיד את הטקס שוב בידיים של מירי רגב, למרות שהיא כבר לא שרת תרבות שנויה במחלוקת אלא שרת תחבורה מאכזבת ורוטוויילר מצטיין נגד הרמטכ"ל בישיבות קבינט. חלפו השנים שרגב הכניסה שינויים חשובים בטקס, ואת כל הקרדיט שצברה היא ביזבזה על הפיכת המעמד לעוד קורבן של רדיפת הכבוד של ראש הממשלה ורעייתו. בשנת הקרע היא הייתה גורם מרגיע כמו ג'ריקן דלק וגם המלחמה מבחינתה זה אם קרה אז מה קרה.
לכן גם אם יהיו בטקס ביצועים מרגשים, מדליקי משואות ראויים וגם הדגלנים יעשו צורות לגיטימיות ולא "בוגדים מבפנים", די ברור איך זה ייגמר: במקום לשבת מול המסך להתמלא בגאווה, נספור את הקלוז־אפים של רגב ושרה נתניהו ביציע. בכל זאת, מסורת.
