קיץ 2020 היה קיצוני גם בקנה מידה אמריקאי. רצח ג'ורג' פלויד הוציא המונים לרחובות, וכל היתר ישבו בבית מפחד הקורונה. לא היו הופעות, אבל דייב שאפל היה חייב לדבר על ג'ורג' פלויד. אז הוא ישב על כיסא ובמשך 27 דקות דיבר רק על זה. חד ומכאיב ומצחיק, זה היה שאפל מהמיתוס שנבנה בשנים של אמירת אמת חכמה לכוח.
זה היה רק לפני שלוש שנים וחצי, מה שהופך את שיברון הלב ממה שקרה עם שאפל מאז לאפילו יותר גדול. זה לא היה חייב להיות ככה, הוא לא היה צריך להפוך לקומיקאי עצל שתמורת צ'ק תקופתי מנטפליקס מתחיל הכי נמוך שאפשר, ואז מגביר. בתחילת הספיישל החדש שלו שאפל מספר על פגישה עם ג'ים קארי על הסט של 'איש על הירח', שבו קארי גילם את אנדי קאופמן ודרש מכולם להתייחס אליו כאילו הוא קאופמן. הסיפור מסתיים בפאנץ' ליין של שאפל: "זה גם מה שטרנסג'נדרים עושים". מילא שהוא, שוב, חכם גדול על השוליים הכי קטנים ושבריריים בחברה, זה פשוט לא מצחיק.
הספיישל של שאפל עלה קצת אחרי זה של ריקי ג'רווייס, כי נטפליקס כנראה החליטה לייצר ז'אנר חדש: קומיקאים אדג'יים לשעבר מגיעים לגיל העמידה והופכים להיות ההורים שלהם. הם לא מציעים יותר תובנות ואפילו לא סתם בדיחות ראויות. שאפל אומר שרק גברים הומואים מצטלמים עם פה פתוח. ג'רווייס מספר על פדופיל סיני שמנסה לפתות ילד עם הבטחה להביא לו כלב והילד עונה שהוא לא רעב. קומיקאי מתחיל במופע סיום תיכון היה מתבייש לעלות עם החומר הזה.
כל זה קורה תחת מטרייה מומצאת של מלחמה ב"פוליטיקלי קורקט", או בשם הקוד הנוכחי Woke, אבל זה קשקוש. שאפל וג'רווייס יודעים את זה, אחרת לא היו מקדישים זמן לנסות לשכנע את הקהל לצחוק. קומיקאי לא חייב להיות נחמד - גם אם הקומדיה הטובה ביותר באה מתוך אמפתיה - אבל הוא כן צריך להיות מצחיק ומאתגר. לכן, למשל, לארי דיוויד יכול לעלוב בכולם, וכולם צוחקים. לעומת זאת, דייב שאפל וריקי ג'רווייס, אגדות בחייהם, מקבלים היום מיליוני דולרים כדי לשאול את האמריקאים אם יש פה מישהו מבת־ים.
