לקראת סופו של אחד הראיונות שלנו, עידן עמדי הירהר לרגע בקול. "אתה יודע", אמר, "אם יקרה לי פעם משהו, תכתוב שייתכן ששם נתתי את הופעת חיי". אמר וחייך.
עידן עמדי הוא בסוף - לפני המוזיקאי המפורסם והמצליח שכולם מכירים - לוחם קרבי נועז, כזה שמספרים עליו שניצב תמיד ראשון בקו האש. הוא מעולם לא היה גימיק, מעולם לא תפס טרמפ על הזיפים שבמילואים. 'כאב של לוחמים' לא היה רק שיר הפריצה שלו, הוא תעודת זהות מצולקת, אמיתית, מדממת.
"היינו צריכים לפוצץ מתקן של חמאס בעזה בעופרת יצוקה", סיפר לי בראיון למוסף הזה. "המפקד שלי כעס עליי בגלל ריב קטן בדרך לשם, ואני אמרתי לעצמי שאוכיח לו בהמשך. כשהגענו למתקן היינו צריכים לעשות סריקה לאמל"ח, לבדוק אם יש מחבלים ולפוצץ את המקום. לקחתי על עצמי עוד ועוד, ניסיתי להספיק כמה שיותר בלי לבדוק יותר מדי אם יש מלכודים. אחרי חמש דקות שאני רץ שם נחשף בור עם פתיל, שהוביל לאמל"ח שיכול היה להרים אותנו יופי. דברים כאלה קרו לנו כמה וכמה פעמים. אבל איכשהו אתה לא מרגיש שם בסכנת חיים, אלא בשגרה".
× × ×
הקהל בישראל פגש אותו לראשונה באודישן לעונה השמינית של 'כוכב נולד', עם 'כאב של לוחמים' שיצר וסחף את הרדיו עד שיר השנה ב־2011. היה ברור שכוכב נולד, למרות שעמדי לא זכה בגמר. כמו גרסה מעודכנת לאריק איינשטיין ז"ל ‑ הוא בעצם אנטי כוכב, אנטי רכילות, שלא אוהב לשחק את המשחק. "בהתחלה התבלבלתי, עשיתי דברים שלא רציתי", סיפר לי בראיון למוסף זה ב־2015. "כש'כאב של לוחמים' יצא לרדיו, למשל, הצטלמתי לכתבת מגזין במקלחת, למרות שאמרתי שזה לא אני. הצלם אמר לי, 'עזוב אותך משטויות. יראו את התמונה שלך, יקנו'. באותו יום אמרתי, יראו אותי פחות, ישמעו אותי יותר. תבדוק טוב, תראה שכמעט לא התראיינתי. אגב, גם אבא שלי לא התלהב מכל זה. הוא מאוד רצה שאשאר בצבא, בקרבי. בקבע".
אבל ככל שהתרחק מהתעשייה, כך הפך יותר אהוב ואהוד. ההופעות היו מלאות, הלהיטים שלו הפכו את הרדיו ושינו גם את התודעה. באמצעות האמנות, עמדי שם את תופעת הלם הקרב על השולחן ופתח בכך את הדלתות לזמרים כמו עידן חביב ורביב כנר, שכבר ידעו שאפשר להיות זמר מצליח בישראל ולחשוף את הלב ואת הנפש. לא פחות חשוב, הופעתו במיינסטרים הישראלי העלתה לדיון ציבורי, ממש לפרונט, את העיסוק בהלומי הקרב.
על התקרית הטראומטית שמאחורי 'כאב של לוחמים', סיפר כאן: "זה קרה בעזה, כשהכוח נשלח לעצור שני מבוקשים ואחד מהם התנפל עליי. הוא מושך את הקנה ואני מרגיש שעוד שנייה הנשק אצלו. הוא בטראנס, איש שנלחם על חייו. אתה יודע שאם הוא לוקח את הנשק הוא יורה לך בראש, אז גם אתה נלחם על חייך".
יש בכלל זמן להרגיש משהו בשניות האלה, או שרק פועלים?
"אתה לא מרגיש פחד. אתה שם, מדויק, מפוקס, לא מבולבל. נושם מהר, מלא אדרנלין. ידעתי מה אני עושה והבנתי מה תהיה התוצאה. שיחררתי נצרה ויריתי. פגעתי בו בפרצוף. כל הדם עף לאחור, היה שם הרבה. הוא נהרג."
לעמדי הייתה באותו ראיון גם מסקנה חותכת: "צריך להבין שרוב החיילים ששירתו בקרבי נושאים פוסט־טראומה מסוימת, גם אם הם לא יודעים את זה. אחרי התקרית עם המחבל קיבלתי חייל מצטיין והכל נראה טוב ויפה, אבל לאט־לאט אתה מבין שיש דברים לא רגילים שמחלחלים אליך. היום, שש שנים אחרי הצבא, אני בן אדם אחר, אבל אז הייתי נורא אדיש ופרקטי, ממעט להפגין רגשות. החלומות בלילה היו חוזרים: אני עם נשק ומנסה לירות, אבל יש מעצור. ובבקשה, בוא לא נעשה מזה עניין."
כששאלתי למה לא בעצם, ענה: "זה לא משהו שאחרים לא עוברים. כמעט כל מי שיצא לו לעבור את עופרת יצוקה, צוק איתן או את לבנון השנייה יכול לספר לך את אותם דברים".
× × ×
עמדי לא התחסד, הוא באמת לא אהב את השאלות על עברו הצבאי והסכים לחלוק אותו, בסופו של דבר, רק כדי לקדם את המודעות לפצועים, להלומי הקרב, למי שצריכים הכרה וסיוע. הוא עצמו עזר בסתר לא מעט. "היה לי ביקור מרגש בתל השומר אצל פצועים. זה היה די מוזר. מצד אחד אני בא עם מדים ונשק, ומצד שני עם הגיטרה. קצין פצוע בשם אוהד ביקש שאשיר לו את 'נגמר' ואמר לי שאם הוא יבכה, שאמשיך לשיר. אז התחלנו לבכות שנינו, כמו ילדות, תוך כדי השיר."
15 שנה לפני שעמדי נלחם על חייו בפעם הראשונה בעזה, נפצע שם אביו רוני בפיגוע דריסה. "הייתי בן ארבע בערך כשזה קרה. אני זוכר תמונות מעורפלות של אבא. לא יודע את כל הפרטים, כי זה משהו שפחות דובר בו מולנו. הוא סבל מצליעה ולא היה יכול לחזור לעבודה כנהג באגד."
איך זה השפיע עליכם?
"הוא היה כל הזמן מסביבנו, שמר עלינו. בגלל שגדלתי לתוך זה, זה נראה רגיל שאבא בבית, והייתה לי ילדות מאוד שמחה. כל הזמן שואלים אותי למה יצאתי כזה, כלומר עצמאי, או כמו שאמרו לי בצבא, ריכוזי מדי, שאוהב לשלוט בכל הפרטים. אולי חלק מזה נובע מהמצב של אבא, כי מגיל מאוד צעיר היינו די עצמאים, אחי ואני. בגיל 15 התחלתי לעבוד, הייתי סבל של מזוודות, עבדתי בחנות ירקות, ארזתי סלים בסופר."
החריצות של עמדי הובילה אותו גם לאתגר חדש, המשחק. הוא נקלט היטב על הסט של 'פאודה' ומתפקיד קטן יחסית בעונה השנייה, הפך לאחד מהשחקנים הראשיים בעונות ההמשך. המעגל האמנותי והקרבי התערבבו שוב בקריירה. "ליאור רז ואני נפגשנו בערב התרמה לכפר איזון, מקום שמטפל בלוחמים קרביים שטסו לטיול בחו"ל ושם התפרצה אצלם פוסט־טראומה", סיפר בראיון כאן על הרגע שהפך אותו לשחקן. "ליאור הנחה את הערב ואני הגעתי לשיר שני שירים. התחלנו לדבר על השירות, אמנויות לחימה, גילגלנו שיחה גברית וקלישאתית וכמה חודשים אחרי זה הוא כתב לי, 'תגיד, אתה יודע לשחק?' עניתי שלא. הוא אמר לי, 'אני סומך עליך, בוא לאודישן'. אפילו לא פתחתי את זה בפני המנהלים שלי, גם לא בפני המשפחה או בת הזוג. אמרתי, אני הולך להיכשל ולחזור".
שאלתי אם הזיכרונות מהצבא התערבבו בסדרה. "פחות סיוטים ויותר חלומות שהצבא מעורבב בהם", אמר. "אתה חולם על עצמך רץ בשדות עם נשק ונכנס לבתים. אגב, גם ירדתי 12 קילו לקראת הצילומים. פחות משקולות, יותר מתח וכפיפות, יותר חלבונים. שקעתי בערוצי יוטיוב של שחקנים הכי חיות שיש, כמו כריסטיאן בייל וליאם המסוורת'. עשיתי את אותם אימונים כמוהם. גם הלכתי לירות קצת. סגרתי מטווח כדי להיזכר איך מחזיקים נשק. אחר כך אתה מבין שמצלמים סדרה וזה לא החיים. אתה מסתער, יורה והורג מישהו, ואז יש הפסקת מוזלי".
את האומץ וחוסר הפחד שלו כלוחם, הפגין גם כאמן שלא חושש לומר את דעתו הפוליטית והחברתית. בקורונה היה בראש האמנים שלחמו למען ענף התרבות, הקים קרן מיוחדת שתסייע לעובדים שלו, הגיע לכנסת לזעוק. "לא הגיוני שהמדינה תתנער ממאות אלפי עצמאים", לא חשש לומר בכתבה במוסף הזה. "זו רמה גבוהה של אטימות".
המלחמה בעזה מצאה אותו מגויס ממש מהתחלה. בפוסט שהעלה ב־15 באוקטובר כתב: "אל תשאלו אותנו אם קר לנו, אם ישנו בלילה ואם יש לנו מה לאכול. כל אלו לא רלוונטיים כרגע, כל אלו שאלות של העולם של אתמול. אני יודע על מה אני נלחם, זה ברור לי היום יותר מתמיד. על הרגע היפה הזה בבוקר שיעלי שלי שותה שוקו ועוזרת לי לסחוט לימון. על החיים, על תחושת החיות. אם קולי נשמע למרחוק ומגיע לחדרים שם בקריה, תדעו שאנחנו לא נהיה מוכנים לעצור. אין מידתיות בקרב עם חיות אדם. למדנו בדרך הקשה ביותר, לא בפעם הראשונה, שגורלנו בידינו.
לחבריי, אחיי ואחיותיי שנלחמים כרגע בכל חזית שהיא, אין אנשים טובים מכם. אין גאווה גדולה מכם. זכיתי לעמוד לצידכם".
ב־20 בנובמבר העלה סרטון שלו מוביל פיצוץ מתקן בעזה, וכתב: "לזכר כל הקורבנות, אחינו ואחיותינו שנטבחו ב־7.10 ולזכרם של חברינו ואחינו לנשק, אלכסיי שמקלוב ודרור אלטון ז״ל, לוחמים בצוותי הסיור, לוחמים וקצינים בימ״מ, השם ואנחנו ניקום דמם. עם ישראל חי וכאן לנצח".
יצא לנו לתקשר כמה פעמים מאז תחילת המלחמה. שיחות קצרות. כשהכל ייגמר, הבטחנו, נשב שוב לדבר. באחד הלילות הטלפון מהבהב. הודעה מעמדי. נבהלתי לשנייה. "כתבה איתך לפני כמה שנים", כתב והתכוון לראיון שלפני התפקיד ב'פאודה'. "הבחור שעליו אני מדבר כאן הוא אלכסיי שמקלוב ז״ל. הגיבור שהציל את השוטרים בתחנה בשדרות, הלוחם הכי חזק שהיה לעם ישראל. ואדם צנוע עם חיוך תמידי. מצטער על השעה. הגעגועים באים בלילה".
זה בדיוק עידן עמדי, גיבור שרואה לפני הכל אחרים, דמות ואישיות שעליהן תצטרך להתבסס ישראל המאוחדת של העידן החדש.
צביקה הדר, שהיה בין מי שגילו את עמדי ב'כוכב נולד' אמר לנו: "אין הרבה מתמודדים בתוכנית שהפכו לחברים קרובים ולדוגמה ומופת למה שאנחנו מאמינים בו - נלחמים ולא מדברים. מחייכים ולא מתלוננים. משפיעים והופכים את כולם לטובים יותר. "אני מתפלל, מחבק את המשפחה ויודע שנהיה ראויים להקרבה שלך ושל אחינו הלוחמים, ושנשיר על זה בקולי קולות בכל במה ומיקרופון אפשרי".
ליאור רז ואבי יששכרוף, יוצרי 'פאודה', מסרו: "עידן הוא גיבור אמיתי ומהיום הראשון של המלחמה החליט לשים הכל בצד ולצאת להילחם. תחילה בצפון ואז בדרום. אנחנו מתפללים להחלמתו המהירה. משפחת 'פאודה' מוסרת למשפחות ההרוגים תנחומים ולפצועים רפואה שלמה".
