אחרי למעלה משלושה חודשים שבהם חרדתי לבכור עד שהשתחרר מהמילואים, ועכשיו לבת שבסדיר - מדריכת חובשים קרביים, שהוקפצה לשנע פצועים משם לכאן – היה לי פתאום את הבוקר הזה מול המראה, שבו הבנתי לפתע שהמשפט "הזמן עצר מלכת" הוא לא מדויק. אולי החיים נשברו, האטו, השתנמכו, אבל הזמן, אם אני מתבוננת היטב על השפעת החודשים האחרונים על הפנים שלי, בהחלט דהר קדימה.
עכשיו. לא תגידו אני מהחסידות הגדולות הכורכות גוף ונפש באותו סל. אני לא באמת מאמינה בהשפעת המצב הנפשי שלי על הקנקן. ולראיה, גם ביום ההכרזה על שלום עולמי ועל בורקס נטול קלוריות, כשאני זוהרת כולי באור יקרות, אני בכל זאת אשמח לקחת את החיצוניות של גלית גוטמן ביום הכי גרוע שלה, וברור שאני מאמינה שכירורגיה פלסטית אפקטיבית יותר מאשר שמחת חיים. אבל אני מודה שאת התיאוריות שלי פיתחתי לפני שנחתה עליי השנה הגרועה בתולדותיי, בתולדותינו. מצד שני, חרבו דרבו. למי אכפת?
ובכן, לי. לי אכפת. כלומר, התחיל להיות לי. בושה, בושה, בושה, אבל עובדה. יש אנשים שהחיים מזדחלים אליהם בכוח בחזרה דרך דאגות פרנסה, דרך עניינים פרוצדורליים שנזנחו ולא טופלו, דרך מעברים ושינויים והחלטות לשנה החדשה. יש לי חברה שהחיים נפלטו לה על הגב בחזרה דרך נכדה משהקת ראשונה, שאיתה היא מסתובבת בגאווה כאילו מדובר בראש של סינוואר. ויש, כמוני, שחזרו לפתע לראות. ומכיוון שבמשך כמה חודשים לא עקבתי באדיקות אחריי, אני כמו מישהי שלא ראתה את הבן הקטן והמתוק של החברה שלה במשך שנתיים, ופתאום פותחת לה את הדלת מפלצת עם קול בס.
משחזר אליי מאור עיניי - חשכו עיניי. שג'אעיה. אף קמט לא ויתר על רצונו להיחרץ, אף צוואר - מהשלושה החדשים שיש לי - לא ויתר על שאיפתו לדמות לשקנאי, ונתחי הבשר סביב העוטף שלי לא הגבירו את אחיזתם האיתנה סביב העצם. אם הייתי גזע עץ כרות, חשבתי, אפשר היה לראות היטב איך הקיפו את הליבה שלי עשרות טבעות חדשות - מה שבזמנים כתיקונם לוקח שנות דור.
פרופורציות, אמרתי לעצמי. אם יש משהו טוב שלמדת בחודשים האלה, הרי הוא היכולת להבדיל בין אסון ל"אסון". או לפחות בין אסון לבושה. אז נהיית דומה קצת להרצי הלוי - הרמטכ"ל הכי ישועי שהיה לנו - סואו וואט?
להתבאס מזה עכשיו, זה מנותק מהקשרו כמו "הכוכב הבא לאירוויזיון". לא מתאים. יש לי פרצוף להתעסק עם הפרצוף שלי כשיַּלְדָּתי בעזה, כשבכל בוקר כולנו קמים ל"הותר לפרסום" חדש? תגידי תודה שזה כל מה שקרה לך, שקפצה עלייך זִקנה ולא חמאסניק ב־7 באוקטובר. תתביישי ותסתמי.
כי במפת הדברים שקשורים לתחזוקה עצמית, שהם רבע מעלה מעל ההכרח, בואו נגיד שלהעביר מזוודות של כסף כדי לבנות מנהרות עמוקות וארוכות של חומצה היאלורונית מתחת לעור שלי, זה לא לכבודי, אותו כמובן הייתי מכופפת בשמחה, לו הוא גם לא היה לכיסי. אבל אולי יש דברים אחרים שאני יכולה לעשות כדי לתקן במעט את הנזק ולהיראות טוב יותר? או לפחות כדי להרגיש טוב יותר מהעובדה שאני נראית רע יותר?
כיוון שאני לא צובעת שיער, כי אני מתכוונת להכחיש בעתיד את העובדה שעברתי ניתוח פלסטי ואני צריכה להיראות עדה אמינה - כי מי יעלה על דעתו שאישה שמסתובבת עם שיער קש לבן משתילה לחיים בסתר - ניסיתי לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות עם השיער שימסגר את החורבות בצורה אסתטית יותר? אולי תסרוקת חדשה, אולי סוף־סוף הגיעה העת להחלקה?
אולי, כמו ההיגיון שבלהסתובב עם תוכי על הכתף, אאריך ציפורניים ואעשה לק ג'ל שאוכל להיעלם מאחוריו?
אבל אני כוססת ציפורניים. ואני צריכה להמשיך לכסוס ציפורניים. אם לא אכסוס ציפורניים, איזו כוריאוגרפיה תלווה את החרדות שלי? זה טיפה מאוחר להתחיל לחרוק שיניים או לפתח טיקים בעיניים.
ואולי זה לא המראה העייף והעצוב אלא העייפות והעצבות עצמן. גם הרצי הלוי נראה פחות סובל לפני חצי שנה. גיגלתי. אולי אני צריכה לטפל בנפש שלי, לעשות מדיטציה או משהו כזה. אולי ספורט. אולי אנדורפינים ייתנו לי להרגיש טוב יותר עם העובדה שאני נראית רע יותר? נשים אחרי שיעור יוגה, או אחרי ריצה בפארק, תמיד נראות מעוכות ומאושרות, אדומות וגאות, לבושות כמו הציפורניים שאני צריכה לעשות ועפות על עצמן.
לספורט יש גם מעמד גבוה מאוד בסולם ההערכה החברתי. אין כל בושה בלהתפנק עם ספורט. לא רק שזה לגיטימי, אלא שזה נחשב ביטוי לאומץ לב, לנחישות. נשים שמצליחות לעשות ספורט בימים השחורים האלו הן כמעט טנקיסטיות.
אבל אין שום סיכוי שאעשה ספורט. אמנם לא ניסיתי עדיין פטאנק ופינג פונג, אבל נדמה לי שזה לא עניין של סוג. אין לי אנדורפינים. אין משהו שמצער אותי ומכרכם אותי יותר מספורט. רק שוואסנה אני אוהבת. ורצוי על מזרן עבה. וכרית.
אולי אני צריכה פשוט "לנשום". שמתן לב שכל מי שמעלה תמונה של עצמה יושבת מול נוף קדומים בחלוק מגבת ומאכילה אייל בבמבה, כותבת "לנשום" או "יצאתי לנשום", כאילו היא חולת קורונה שזקוקה למכשיר אקמו ולא אדם שהחליט לגנוב הנאה? אז אני רוצה הנאה. בלי אייל. בלי מגבת. אסתפק בניתוק מוחלט ובבהייה. הנאה, נו, זוכרות? המוצר הזה שאזל מהמדפים ועשוי להועיל יותר מכל קרם פנים יוקרתי ומכל טיפול יופי.
