לפני שלושה חודשים נעצרו החיים. שלכם. שלנו. גם שלי. באופן אישי הייתי באמצע צילומי סדרה לקשת ולוח ההופעות היה מלא. הצילומים נדחו, ההופעות התבטלו והתחלפו בהופעות מסוג אחר, כאלה שאמנם לא מקבלים עליהן שכר בעולם הזה, אבל הן המרגשות והכיפיות ביותר שהיו לי: הופעות בשטח מול לוחמים. בין לבין אני מנסה לסייע למילואימניקים עצמאים לשרוד (אפרת עושה את רוב העבודה), מבקר פצועים ונענה לכל פנייה, כי להיות בעשייה זה מה שגורם ללב שלי לחוש הפוגה מצער הנופלים. ובגלל האופי שלי, מצטבר אצלי הרבה מידע. הוא לא מסודר. הוא לא סיסטמטי. הוא לא מקצועי. אבל בגלל שאני מתחקר באובססיביות כל פצוע שאני פוגש, מדבר עם כל לוחם שיצא מעזה ופונה אליי באיזה נושא, וחופר לכל מפקד בבסיס שמזמין אותי, יש לי איזו תמונה משלי על המערכה, ואני רוצה לומר לכם כעת את השורה התחתונה שלה, שמורכבת משני חלקים:
אחד: צריך סבלנות.
שתיים: יש סיבה לאופטימיות.
את המסע של החודשים האחרונים אני משתדל לזכור. משתדל לכתוב. לא רק למען הדורות הבאים, אלא למעננו. שלא נשכח חלילה איזה דור יש לנו פה, מה גדל לנו מתחת לאף בלי שידענו. עוד רבות ידובר על הרעות שיש בין הלוחמים, על התושייה והנחישות. כאשר נבין את גדולת הדור הזה שנלחם, נתבייש להמשיך לריב בינינו. פשוט נתבייש.
בשבוע שעבר פגשתי עוד פצועי מלחמה. אי־אפשר לכתוב שמות ויחידות (תבינו מכך שאי־אפשר מה שתבינו), אז פשוט אספר את הדברים באופן יחסית ספורדי, בבחינת מעט שאינו מחזיק את המרובה, תוך שאני מבהיר כי אלה רק מקצת הדברים שאני שומע בביקורי הפצועים, סיפורים שלא אשכח כל חיי.
עכשיו דמיינו את הסיטואציה: שני לוחמים פצועים שוכבים במקלחת של בית בעוטף. אין בו אזרחים (הם נסעו לשבת, וכך כנראה ניצלו). אחד הלוחמים פצוע קשה ולא מסוגל לירות. הכרתו מעורפלת. הוא שוכב בתוך שלולית דם, מבין שהוא על זמן שאול. את הסרטונים שצילם שם במה שחשב שהם רגעיו האחרונים אין אפשרות להסביר. אפוקליפסה מוחלטת. הלוחם השני שאיתו פצוע בינוני. הוא לא יכול לקום, אבל מחזיק את הנשק עם הפנים לדלת. מאחוריהם יום של לחימה בלתי פוסקת. כשחברו מעביר לו מסר אחרון לבני משפחתו, דברי פרידה, הוא צועק עליו. לא מסכים לשמוע. מחוץ לבית יש לחימה עזה. הם מבינים שחילוץ לא יהיה בשעות הקרובות, ומסכמים ביניהם שאם נכנסים מחבלים, החייל שמסוגל לירות יורה בחייל שפצוע קשה מאוד, ונלחם בעצמו עד המוות. לא מוכנים ליפול בשבי. הם ניצלים בזכות תושייה שהיא סיפור בפני עצמו, כולל תושייה של רופאים, אבל מכם אני מבקש את זאת: תחשבו על שני בחורים צעירים השוכבים בשטח אש ומסכמים ביניהם בקור רוח את הדרך שבה ימותו בקרב. בלתי נתפס.
החייל שהיה פצוע קשה מגיע במצב אנוש לבית החולים. בדרך לבית החולים אחד מחבריו רואה אותו כמעט נרדם, נותן לו סטירה ומקלל אותו. "אני אזיין אותך אם תישן לי פה", הוא אומר לו. בפגישה שלנו הוא נזכר בסטירה הזו, ואומר לי שלדעתו היא הצילה את חייו. שבועיים הוא מתנדנד בין חיים למוות. כשהוא מתעורר הוא לא רוצה לראות אף אחד, רק את החבר שהיה איתו בשעות שחשב שחייו מסתיימים (או מקסימום חבר אחר מהצוות). אבל הלוחמים כבר חזרו לעזה. מצד שני, אין עם מי לדבר. בהשפעת חומרי האלחוש והחשש שלו שהוא בהזיה, הוא לא מוכן לדבר עם בני המשפחה, שחיכו שבועיים שיתעורר. רק את החברים מהצוות הוא רוצה, ומבהיר את זה בצעקות. אז מביאים את החברים מעזה. הם מסבירים לו הכל מההתחלה: הייתה מלחמה. והם אכן חיים. ומפה מתחיל מסע השיקום שלו.
לוחם אחר מצא עצמו שוכב פצוע קשה אחרי יום שלם של קרבות, שלדעתי לא היה כדוגמתם. שמעתי מאות סיפורי קרב, ראיתי את כל הכתבות, סיפור הפציעה שלו בטופ 3 בוודאות. בסיומו של יום הלחימה ב־7 באוקטובר, גם הוא מוצא עצמו פצוע קשה מאוד, לבד. לידו גופת חברו. הוא שולח יד לאקדח ומנסה לדרוך אותו. את הכדור הבא הוא מתכנן לעצמו, למקרה שייכנסו מחבלים וירצו לקחת אותו חי. כמות האש שהוא ירה ביום הזה, בגלל התפקיד הספציפי שלו וכמות האירועים שעבר, לדעתי חסרת תקדים. אני לא חושב שלוחם ישראלי נלחם ונתקל במהלך יום אחד כל כך הרבה פעמים. הוא גם איבד חברים בדרך, והציל אחרים. יש לו מסע שיקום מפרך וארוך.
ומה הוא שואל אותי לפני שאנחנו נפרדים? תגיד חנוך, איך דואגים שהמדינה לא תחזור להיות מה שהייתה ב־6 באוקטובר?
והנה עוד נס לסיום: לוחם נפצע קשה מאוד. פציעת ראש. לא מסוגל לדבר. משהו בפגיעת הראש גרם לו לשתוק. הוא מבין הכל, אבל עונה בפנטומימה. בחור צעיר שאיבד את המילים. בשלב מסוים מביאים לו את יסמין מועלם. היא שרה לו שיר. והוא מצטרף. שר את כל השיר, את כל המילים.
רגע של גאולה.
שבת שלום.
