"אנחנו חייבים להכין תיק", היא אומרת לי אחרי עיון מודאג נוסף בטלפון הנייד שלה, בדיוק כמו שאמרה לי לפני שבוע. ולפני שבועיים.
"מה להכין תיק, אנחנו הולכים ללדת?" אני חוזר על בדיחת האבא הגרועה שעליה חזרתי גם לפני שבוע. "לא מצחיק", היא אומרת, כאילו מישהו בכלל צחק. "זה רציני – ברגע שנסראללה יתחיל להמטיר פה מאות טילים, אנחנו לא נוכל להישאר בממ"ד בבית, הוא לא בנוי לטילים כאלה, נהיה חייבים לעבור למקלט הציבורי או למרתף המבוטן של האפשטיינים ולקחת בגדים לילדים לכמה ימים. עדיף שנכין תיק".
היא רצינית. היא מודאגת ולחוצה מאוד, על סף דמעות. היא באמת מאמינה שהטילים של נסראללה יגיעו בהמוניהם ויהיו מדויקים ברמת כתובת, מיקוד, כניסה ומספר דירה.
"באמא שלך", אני מערב הורים, "אנחנו לא נארוז שום תיק ולא נתחיל לרוץ לשום מקלט ציבורי, ותפסיקי עם פאניקת נסראללה".
"אבל הוא אמר שבשישי – אם הוא יחיה עד אז – הוא עולה לדבר. אתה קולט מה זה אומר?" היא מתעקשת.
"כן. שהוא שוב מאיים לדבר. שמת לב שבכל פעם שהוא מדבר הוא מאיים שהוא הולך לדבר? 'ביום שישי אני הולך להראות לכם מה זה, ציונים ארורים! אני הולך לדבר! אני הולך אפילו לנאום!'"
"תמשיך לגחך", היא אומרת לי. "אתה לא רוצה להיות כאן ביום שבו הם יפתחו במלחמה כוללת".
אני באמת מעדיף שלא. אני מפחד לא פחות ממנה ממלחמה גם בגזרה הצפונית ומטיל קטלני שיגיע עד אליי הביתה, בטח עם שרבוט בערבית, "מר שקד היקר, אני מקווה שמכתבי זה מוצא אותך בטוב". אין לי מושג האם ואיך נשרוד מלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, הפגזה כללית על כל המדינה, שהייה של ימים רצופים במקלט או ניתוק, אפילו זמני, של תשתיות חשמל ואינטרנט. נשמע לכם לא סביר? אתם יודעים שזה סביר. שהכל סביר. שכל מה שנראה פעם לא סביר – למשל שמאות אלפי ישראלים מצפון ודרום המדינה יפונו מבתיהם לזמן בלתי מוגבל – כבר קרה. ובמקרה של הפגזה על המרכז, לאן יפנו את המרכז? למרכז של המרכז? לרחוב מלצ'ט? לים?
ויותר משהן מפחידות, המחשבות האלה מצטרפות לתחושות חוסר האונים מול התמונות הנוראות, הבלתי נתפסות, של החטופות בשבי חמאס, ולידיעות המרות על עוד ועוד – ועוד – חיילים נופלים, וכל זה מייאש ומרוקן אותנו מכל בדל אנרגיה וחיוניות.
שנינו מעבירים עכשיו את הערב והלילה באינספור שיחות על כל הדברים האלה. שיחות שאין בהן תקווה, ואין בהן נחמה, ובטח שאין בהן שמחה או תוחלת. יש בהן רק פחדים ודאגה ורצון לצרוח – תחושות שאני מנסה למסמס עבורה בבדיחות גרועות, ועבור עצמי בניסיונות הדחקה. אנחנו מבצעים את מטלות הבית ההכרחיות ונכנסים למיטה מוקדם כדי להמיר את כל זה בשינה המיוחלת.
אנחנו חיים עכשיו את שגרת יומנו – משגרים ילדים לבית הספר, הולכים לעבודה, חוזרים, אוכלים, לפעמים פוגשים חברים – ללא שום חדוות חיים ממשית. אנחנו כבויים. מדי פעם מישהו מדבר על נסיעה אפשרית לחו"ל, ואיכשהו, באופן מוזר, לא נרשמות שום התלהבות או התעוררות מהסוג הישן. אנחנו מנסים להלהיב את עצמנו בכוח; מדברים על תאריך עתידי כלשהו. על יעד אהוב. אבל משהו שם כבר לא נדלק כמו פעם. משהו כמעט גופני מסרב לחוש את שמחת האפשרות, את ריגוש ההרפתקה הפוטנציאלית. משהו נותר כבוי. מה חו"ל עכשיו, מה.
השבוע היה לה יום הולדת. לאף אחד לא היה חשק לחגוג. בכל זאת יצאנו למסעדה שניסתה להעמיד פנים שהכל כרגיל, אבל התקשתה; האווירה – אפילו כאן, באחד המוקדים הנהנתניים של תל־אביב – הייתה כבדה וסירבה להתרומם. השולחנות התרוקנו מוקדם. אף אחד לא צריך עוד טרטר דג או קינוח. אף אחד לא צריך שום דבר.
צריך שהחטופים יחזרו הביתה. עכשיו.
צריך שהמפונים יחזרו הביתה. בקרוב.
צריך בית שירגיש כמו בית, מדינה שתרגיש כמו ריבון, יישובים שירגישו כמו ביטחון קיומי.
צריך יום אחד – רק אחד – שלא יפורסמו בו שמות נופלים, שוברי לב בנכונותם, בצעירותם, בערכים שבשמם יצאו ללחימה שמטרותיה הריאליות והיום שאחריה מעולם לא תוכננו.
צריך ראש ממשלה שיבין את גודל אחריותו ואת תהומות האסון, ירגיש משהו שמעולם לא הרגיש בעבר – הרופאים יאבחנו את זה כ"נקיפות באזור המצפון" – ויעשה את הדבר הנכון וילך.
צריך להתעורר רק בוקר אחד ולראות, מעבר לחומת הייאוש הבצורה, את האור המסתנן, את הסיכוי לקום מההריסות ולהתחיל מחדש.
צריך תקווה. אבל התקווה מתמהמהת – בימים מסוימים נדמה שהיא רק מתרחקת, מתעמעמת – והחיים הם שגרה תפלה שנעה בין דכדוך ליגון ל"חייבים להכין תיק".
וזה, אולי, הדבר העיקרי שאנחנו ממשיכים לאבד במלחמה הזו: את חדוות החיים הבסיסית. את הרצון והיכולת הישראלית הזו לחגוג את החיים, להרגיש בחיים, ליזום חיים. את הדבר הזה שהפך בעבר את ישראל – ללא קשר למצבה הנתון – לאחת המדינות המאושרות בסקרים בינלאומיים. הדבר הזה, המשאב הלאומי הקטן והמנצנץ הזה, הלך לאיבוד.
כי גם אם המלחמה הזו לא תהרוג אותנו, היא תיקח מאיתנו את חדוות החיים. היא כבר לקחה. ופתאום כל המסיבות – גם אם מוצדקות, גם אם לכבוד נועה תשבי – נראות סרות טעם ומיותרות. ופתאום כל מה שהוא לא מלחמה וחדשות קשות נעלם. ונסיעות ומלונות וקומדיות, וספרים וסרטים חדשים, וסטארטאפים ורעיונות וקניות וסתם מוזיקה משמחת – הכל כמו נחסם, ושום דבר לא נראה מסעיר או נחוץ יותר, ואנחנו רק מנסים להרגיש משהו מהחדווה הישנה, וזה מרגיש כמו פנטום; משהו שהיה שם ונגדע.
אין יותר שמחת חיים. יש רק חיים. וגם החיים שיש מאיימים להיות רק קשים יותר והכאב בלתי ניתן להכלה יותר.
ואני לא רוצה להאמין שחדוות החיים הלכה לתמיד. שאנחנו עומדים להיות מעכשיו אחת מהאומות המסוגרות והמנוכרות האלה, שאנשים חיים בהן ברובוטיות יומיומית. אני חוזר לדברים המפורסמים שכתבה אנה פרנק בעניין דומה אך שונה: "אני רואה את העולם הופך אט־אט למדבר. אני שומעת את הרעם המתקרב, שיום אחד יהרוס גם אותנו. אני חשה את סבלם של מיליונים, ובכל זאת, כשאני מסתכלת למעלה לשמיים, אני מרגישה שהכל ישתנה לטובה, שגם האכזריות הזו תיגמר, שהשקט והשלווה ישובו".
כתבה, ומתה במחנה השמדה. אבל השקט והשלווה, גם אם באיחור, חזרו לעולם.
ושקט ושלווה מעולם לא היו בישראל, וגם לא יהיו. כל מה שאני רוצה בחזרה זה את חדוות החיים בתוך הרעש. את שמחת ההיות־בחיים, תכנון התוכניות, האופק שאפשר לפחות לראות מרחוק. את התקווה שהדבר הזה לא הלך לתמיד, שהוא עוד מחכה לנו אי שם, שנחזור אליו הביתה.
