אחים / אני חושב שהדבר שהכי תפס אותי אצל עידן (עמדי) מהפעם הראשונה שבה הסתמסנו (החמאתי לו על שיר שלו) ואחר כך כשנפגשנו היה האותנטיות שלו. אפילו טיפת זיוף לא הייתה בו. ולראיה, בתקופה שחש ששאלות של כבוד משתלטות על היוצר שבו, לקח פסק זמן וזז הצידה עד שהכבוד (שתמיד ישנו) יחזור למקומו הצנוע.
יום אחד בזמן הקורונה הקלטנו את השיר "אחים". היום זה נשמע טוב. אבל אז? אפילו השורות "פעם היינו אחים כנראה, אולי עוד נהיה, ודאי עוד נהיה", שנשמעות נבואיות, לא תפסו את חכמי הקיצוניות. השיר לא התקבל כפי שחשבנו. ובאופן מסוים שנינו התאכזבנו.
בכל מקרה אני כותב את השורות האלה אחרי שעידן חברי נפצע בעזה, הובהל אתמול לבית החולים במסוק ועבר ניתוח. בבוקר יום שלישי הוא התעורר ומצבו השתפר קלות. אני יודע שאחי הגיבור, שיצא להילחם מהיום הראשון, יתגבר על פצעיו. ושיום אחד נחזור לשיר יחד, או לחוד, כי תמיד נהיה אחים כנראה. אני פשוט אוהב את עידן. למרות פער הגילים, בתי הגדילה - ירושלים / תל־אביב, והעובדה שהוא השתתף ב"פאודה" הנפלאה ואני לצערי לא. תהיה לי בריא, עידני, אח יקר ואמיץ.
ערב קריאה / בערב גדוש אנשים אוהבים וחברים, ביקש מישהו לקרוא לנו את השיר הבא שנקרא "סוף והתחלה" של ויסלבה שימבורסקה. המקריא לא היה אחד פראייר. הוא היה אחד שהשתתף בחלק גדול מקרבות ישראל בעצימות הכי גבוהה שאפשר (עצימות - מילת מלחמה חדשה). כולם הקשיבו קשב רב כי לשימבורסקה שווה להקשיב. לא סתם זכתה בפרס נובל לספרות בזמנו. אז כשהאיש שלנו קרא את השיר קולו רעד קצת, ויכולתי להבין למה. אז הנה קטעים מתוך "סוף והתחלה" מאת המשוררת הפולנייה.
"אחרי כל מלחמה / מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו / הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות / אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן עגלות מלאות מתים.
...
זה אינו פוטוגני / ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר / למלחמה אחרת.
...
מישהו ומטאטא בידו עוד נזכר איך היה.
אך כבר בסביבתם יתחילו להסתובב כאלה, שזה ישעמם אותם.
...
אלה שידעו / מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר.
בעשב, שכיסה / את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו / עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים".
זהו, עם קיצורים בקטעים "הקשים", שיר על מלחמה עם התחלה, סוף והתחלה.
אל תשאירו איש מאחור / שלושה חודשים לפי הספירה העברית־ישראלית־יהודית חלפו מיום 7 באוקטובר הארור. ואנחנו סופרים עדיין את הרוגינו בקרבות (השבוע שוב הייתה מכה קשה וכואבת), חטופינו, אהובינו ואת הזמן החולף במהירות מטורפת.
אז מתי נכון להגיד התחלה וסוף? זה קשה, כי התחלה וסוף הם רגעים סמויים מהעין שלא פעם קשה להבחין בהם, במיוחד עכשיו כשאנחנו נמצאים לא פעם לפתע בסוג של חשיכה פנימית ובלבול.
אבל מה שהכי חשוב שלושה חודשים אחרי ההתחלה, זה שלא נשאיר אותם מאחור. שניזכר כל הזמן במי מדובר. לא בצמד פוליטיקאים או שלישייה או רביעייה שלא עלו בחיים על מטוס קרב. מדובר בבני אדם. בשר מבשרנו. משפחות שכולות. אבות ואמהות שמבכים בנים או בנות. כאלה שנחטפו ונלקחו בשבי, או נפצעו קשה ואיבדו רגליים וידיים. אין מקום לאושר בלעדיהם. מאה ימים שהם שם. נהפוך את העולם להחזירם גם הביתה וגם לעצמם ולעצמנו. זו הערבות ההדדית, כוח הקהילה הייחודית שלנו.
‘ציך להגיד בצניעות / מי שרואה כבר שלושה חודשים באדיקות מופרזת חדשות בטלוויזיה לא היה יכול שלא להיתקל במשפט של חלק מהשדרים שמתחיל ב... 'ציך להגיד ביושר, ושמורכב מ'ציך (קיצור של צריך), מלהגיד (מהמילה לומר) ומביושר (מהמילה יושרה). "'ציך להגיד ביושר" זה משפט שנשמע כמו התחלה קבועה של וידוי בפני הרב, האישה, המדינה אולי?
אז הנה שאלות: כמה יושר 'ציך כדי להגיד משהו ביושר במדינה הזו? ועוד שאלה: למה 'ציך להגיד כל הזמן? מה עם לשתוק קצת? או לסתום ת'פה? (משפט חדש שהופיע לאחרונה אפילו בפוסט שעידן ועוד לוחמים העבירו מהשטח וכוון לעבר מחרחרי הריב בינינו). אולי "'ציך להגיד בצניעות" זה המשפט הנכון אחרי שלושת החודשים האלה, אחי.
מולינקה / מולי שפירא, איש גלי צה"ל מהרדיו הישן, היה המנחה המיתולוגי של "בילוי נעים" בשישי בבוקר. היה לו סגנון עוקץ וחם ואפשר היה בקלות להתמכר לשאלות המדויקות שהגה יחד עם יורם רותם עורכו הנאמן (מודה שהתמכרתי), כי כשראיין אנשים היה יכול לפרגן למרואיין ביג טיים בדיוק כמו לטרטר אותו עד זוב התשובה.
אהבתי את מולי שקראתי לו ביני ובינו מולינקה. ואני זוכר לו חסד שקיבל אותי ל"ציפורי לילה מדברות". ולא רק. אלא שלמרות שבלילה בחצות פישלתי בשידור הראשון וגימגמתי וג'ימג'מתי כמו ילד חסר אונים, צילצל אליי למחרת על הבוקר ולא רק שלא פיטר אותי כפי שאני צפיתי (אדם יורד על עצמו לפעמים יותר ממה שאחרים יורדים עליו) אלא הציע לי להמשיך בשידורים.
מולי שפירא ז”ל ייזכר כאמור כחבר הנאמן של התרבות הישראלית על כל גווניה. הוא עשה אלפי אייטמים בגל"צ ימי שישי, פלוס אירועים מיוחדים (כמנהל הבידור והתרבות של גל"צ) שנתנו לתרבותנו מקום של כבוד שראוי לה. וכשהלך מולינקה לעולמו בשבוע שעבר, נצבטתי כתינוק. תנוח על משכבך, יקר שלי. ואל תכבה לעולם את הרדיו הישן.
חוזרים להיכל המוזיקה / היה לילה / מישהו עמד בחושך / מישהי סופרת אותך / חושבת עליך. ככה התחלתי השבוע שיר חדש. וכעד מומחה אני 'ציך להגיד בצניעות שהמוזיקה שיחקה משחק אדיר בשלושת החודשים האלה. שירים שנכתבו במהלך השנים ונטמעו עם הזמן חזרו למרכז הבמה ואנשים השתמשו בשירי הארץ כמו שמשתמשים בעזרי ריפוי והכל כדי לבטא את עצמם. בייחוד כשאיבדו את יקיריהם, כשנלחמו, כשניסו להשיב את כבודם ובעיקר כשנחנקו מנהר הדמעות.
אז אחרי לבטים אנחנו אמורים להופיע היום בצהריים בהיכל התרבות בהופעה אזרחית (כלומר לא לפני מפונים או חיילים או פצועים). איך מופיעים בימים אלה כשהנפש של רוב בני האדם הנקראים ישראלים פצועה? שאלה טובה. זה מינורי או מז'ורי? להיסחף או לעצור בטראנס השירים?
בעיניי, לעודד, לנחם, לרגש. זה המוטו. אז אני מוציא את ערכת הגילוח שלי ומתכנן להתגלח לקראת האירוע, ולצאת להיכל. "יש אמת שתחיה ויש אמת שתמות". שורה מאת לאונרד כהן (דרכון קנדי־יהודי) מדריכה אותי. ועכשיו נא לשיר ת'אמת שלי.
עוד ניזכר / "עוד ניזכר איך היה", כתבה ויסלבה ב"סוף והתחלה". ואולי התכוונה לזה שאחרי שעברנו במנהרות הרשע במסע העקוב מדם, הבה נישבע שלא נניח להורסי הביחד להפריע לנו במסע הריפוי הקשה והנוקב הזה מפצעינו כל עוד הירח עולה והשמש עולה על הארץ. ועכשיו נא לסתום. בואו ננקה את המיותר ונניח למוזיקה המרפאת להתנגן בתוכנו.
