"אמא", הבת שלי פורצת לסלון, "יש לנו במקרה בבית ג'קט ג'ינס שחור?" מידת הניתוק שלה מכל מה שקורה כל כך מופרכת שלרגע אחד בא לי לצחוק. אני חולה כבר שבוע, לא מסוגלת להזיז אצבע מרוב שהשרירים שלי כואבים. רן בחו"ל, ולכן הוא לא יכול ללכת לסופר. מאיה אמנם הייתה חמודה והלכה לקניות, אבל חזרה עם מצרכים כל כך מוזרים. מה אני אעשה עכשיו עם חבילת חלווה? כפועל יוצא אין בבית כלום - לא קוטג' ולא לחם, אפילו לא קלמנטינה אחת כדי שאדחוף לגוף שלי בכוח ויטמין סי. אז לא, אין לנו במקרה בבית ג'קט ג'ינס שחור. בואו נגיד שאם כבר הייתי מצליחה להזיז את הגוף החורבניסטי שלי לקנות משהו, זה היה פחות בשביל צורכי האופנה הדחופים של הבת שלי ויותר בשביל אדוויל, שגם הוא נגמר.
היום הייתה כאן אזעקה, ועכשיו אני כבר שומעת אותה מהחדר, מדברת וצוחקת עם החברות שלה. מאזינה לניתוק העלומים, כשהן קובעות לשבת בקפה־מסעדה ידוע ברוטשילד היום בערב לכבוד יומולדת של מישהי או מישהו בשם ענר. "אז יש ג'קט שחור או לא?" הבת שלי ממשיכה. היא אפילו לא שמה לב שיש משהו מאוד לא בסדר בתמונה הזו. למשל שאמא שלה מוטלת על הספה בסלון ונראית כמו משהו שהזבובים כבר חגים מעליו, או שיש כל כך הרבה כוסות מים על שולחן הסלון שזה נראה כאילו אני בונה שם קסילופון. "אבל לא ג'קט רגיל", היא אומרת, "אלא אוברסייז כזה. נגיד של ליוויס ולא של זארה, מבינה?" אני בוהה בה ולא מסוגלת להאמין. לא מספיק שהיא חושבת שיש לי במצבי הנוכחי ג'קט ג'ינס לשלוף לה, דומה שהיא גם סבורה שיש לה את היכולת להתקטנן איתי על המותג.
זה ככה מאז שהיא ילדה קטנה, היא אשכרה חושבת שאני קוסמת. שמספיק שהיא רק תפנטז את זה בקול, והופ, אני כבר אדאג שזה יתהווה מולה מהאוויר. ואני מבינה, אני אשמה בזה, אני הפכתי את עצמי לקוסמת ביום שבו היא ביקשה יומולדת סוסי פוני ואני ניג'סתי לאנשים בחווה הטיפולית בפארק עד שהם הסכימו להשכיר לי סוס גמד וזקן.
אני מסתכלת על הבת היפה שלי. יכולתי לנזוף בה עכשיו. להגיד לה "תסתכלי עליי, את לא רואה שאני נמקה פה בזוהמה הזו?" אבל אני רואה אותה מרימה את הטלפון שלה, קוראת שם איזה סמס ומחייכת לעצמה חיוך קטן. היא כל כך תמימה וטהורה בשמחה הזאת שלה, בדרך בה היא מתכוננת להפליג כמו ספינה צעירה ומבושמת לתוך הלילה. המבט שלה כבר נודד בגעגוע החוצה, אל העולם, הרחק מהבית העצוב והמלוכלך ומהאזעקות. מאז שהיא ילדה קטנה אני פשוט סאקרית של השמחה הזאת שלה. של החיוך הזה שנדלק פתאום כשהיא רואה שהבאתי לה רכבת צעצוע, הקפיצה המופתעת של ה"יששש" באוויר כשסידרתי לה בהפתעה את החדר. השמחה שלה זה כמו סם בשבילי, כמו אפידורל שמשכיח ממני ברגע את כל צירי הלידה של ההורות. וזה אפילו יותר חזק עכשיו, כשהשמחה הזאת שלה, הקטנה, מנצחת בשבילי את כל האפלה ההגיונית והרצינית שלי. זה גורם לי אושר לדעת שהיא ממשיכה לצאת וליהנות ולחגוג בתוך המלחמה הנוראית הזאת.
לכל דור יש תפקיד במלחמה הזו. ואם שלי - בתור מי שהגיעה לגיל הבינה - זה להבין את גודל השואה לעומק ולנסות להגיש כמה שיותר עזרה, שלה הוא להפליג בכפכפים שלה קדימה והלאה למסיבה הבאה, לחיות, לצחוק, להיות צעירה ושטותניקית כל עוד היא יכולה. כשהיא יוצאת עם הקורקינט שלה היא שולחת לי עוד נשיקה באוויר, וטורקת את הדלת של הבית כל כך חזק שרוח פורצת פנימה ומעיפה קצת את הנייר שממוגנט למקרר. זה צו הגיוס שלה, ל־3 במרץ, לא של השנה, של השנה הבאה. קיבלנו אותו לפני חצי שנה, וביום שהוא הגיע כל כך התרגשתי שהדבקתי אותו על המקרר.
ועכשיו אני נזכרת איך שמחתי בצו הזה ומיהרתי להראות אותו לכולם, כאילו שהוא מינימום הזמנה לנשף של סינדרלה. גם כי זה מרגש כשהתינוקת שלך עומדת להיות חיילת, אבל בעיקר כי סמכתי מאוד על צה"ל החדש והמפואר, שהתפתח כל כך מאז שאני הייתי חיילת. הם בנו מערכת מיון משוכללת שכוללת אירועי מיון מרשימים כמו יום המאה. וכראוי לצה"ל הסייברי של אומת ההייטק, יש גם אתר שבו הבת שלי התבקשה לדרג בעצמה מה היא רוצה לעשות. וככה התחלתי לפנטז, קצת בכל פעם שפתחתי את המקרר בבוקר כדי להוציא חלב. מה ייתנו לה לעשות שם, בצה"ל החדש והמשודרג? טייסת הליקופטר, לוחמת סנפיר, מדריכת סימולטור?
עכשיו אני מסתכלת על הצו שמתנפנף על המקרר, ולא יכולה להאמין שאפילו לא חלפה שנה מאז שהייתי האישה הזו. כי היום? עם כל מה שקרה לנו? כל מה שאני יכולה לחשוב זה האם צה"ל כבר יהיה מספיק בסדר כדי לקלוט אותה במרץ של שנה הבאה. האם הוא יתחקר את עצמו, יעבור ריפוי עמוק מספיק, כדי לדעת לתת לה הגנה. ואולי עדיף שלא תהיה קרבית, שתהיה מש"קית קלסרים. רק לא על הגבול, בבקשה אלוהים, רק לא איפה שאפשר לחתוך עם קאטר איזו גדר תיל, להיכנס ולגנוב אותה מהמיטה החמה שלה, עדיין חצי ישנה, בפיג'מת דיסני.
מאז שראיתי את הצילומים החדשים של ארבע התצפיתניות הצעירות שנחטפו, אין לי מנוח. זה הופיע על השער של ה"דיילי ניוז", וכדי למקסם עוד יותר את מה שהוא ממילא מזעזע בשבילנו כישראלים, הם עשו עבודת עריכה אכזרית. ליד כל צילום של נערה חטופה, הם שמו צילום שלה מהחיים שלפני. קרינה ארייב נראתה בתמונה של לפני זקופה וחייכנית, עם זנב סוס בלונדיני. בתמונה של רגע החטיפה השיער שלה קצר וכהה, אולי שינתה גוון, ואולי הדם צבע אותו ככה. העיניים שלה כבר לא מחייכות. הן תהום של בקשה אילמת. התמונה של אגם ברגר, המוזיקאית המצטיינת, מחזיקה ביד אחת את הכינור שלה, השיער שלה אסוף לקוקו קונצרטים מתוח. וברגע החטיפה היא מדממת מהשפה ומהצוואר, השיער מבולגן כולו, המבט מופנה הצידה. דניאלה גלבוע, הזמרת המוכשרת עם היופי המלאכי והכהה כמו של סנדי בר. ובחטיפה עצמה - השפה התחתונה נפוחה ופצועה, וכל היופי העדין הזה נשבר להבעת פרא של גורה שלכדו אותה. כאב ופחד כמו שלא ראיתי מעולם.
ולירי אלבג, נערת המסיבות והטיקטוק, יותר מכולן מזכירה לי את הבת שלי, עם כובע הבייסבול שמצל על עיניים שחורות שובבות, והפה שמחייך עם הליפגלוס שאני משוכנעת שהיא קנתה ב"ספורה" באיזו בירה אירופית מגניבה. לירי דווקא לא נראית פצועה בתמונת החטיפה, תודה לאל, אבל יש בצילום שלה פרט אחד קטן שהצליח לרסק אותי: השיער שלה מקורזל, נפוח ולא חלק. הוא לא מסודר בפן התמידי שהיא מקפידה לעשות, גם לא מוברש במכשיר ההחלקה שאמא שלה שירה סיפרה לי ולרן שהיא תמיד לוקחת איתה לכל מקום.
אנחנו מראיינים את שירה כבר די הרבה זמן. היא אישה אופטימית עם חוסן נפשי בלתי רגיל, ואחד הדברים הראשונים שהיא סיפרה לנו הוא שלירי החליטה לאלף את השיער המתולתל שלה ולהכריח אותו להיות חלק. צחקתי כשהיא סיפרה לי את זה, כי גם הבת שלי קמה יום אחד והחליטה שהיא תראה לשיער הגלי שהיא ירשה ממני, אז קניתי לה מכשיר החלקה בדיוק כמו שיש ללירי. ומאז היא מסתובבת כמו ניקול קידמן של אחרי האוסקר, ואני כמו מואנה הפרועה שלצידה, ואי־אפשר לזהות שאנחנו מאותו דנ"א בכלל. בגלל זה לא יכולתי לשאת את התמונה של לירי, עם המשקפיים של הבוקר והשיער שפעם היה לה כל כך חשוב להחליק. התמונה של החטיפה, שהיא כאילו האנטיתזה הכי מרושעת שיש של האינסטגרם והטיקטוק וכל הדברים השמחים והזוהרים שלירי כל כך אוהבת.
כן, לירי אלבג היא ילדת השפע הכל־ישראלית שהדור שלי, שלנו, יצר. אז, בימים הרחוקים האלו שלפני שלושה חודשים, כשעוד חשבנו שישראל היא מקום שמח ויחסית בטוח. וזה שהיא התגייסה לתפקיד כל כך כפוי טובה כמו תצפיתנית, ונשבעה לעשות את זה הכי מצוין שיש? זו רק עדות לזה שצדקנו כשנתנו לילדים שלנו להיות כל כך חפצי חיים, כי את ההקרבה שצריך לעשות כדי לחיות פה הם ינקו בטבעיות מהאדמה. אני חושבת שהבנו את זה, שהילדים שלנו כבר נגועים בחרדה ובשכול של המציאות פה, ואת מה שהם לא יודעים הם כבר יגלו בעצמם. בגלל זה היה כל כך חשוב לנו להגיד להם בכל פעם שביקשו גלגל ים ענק בצורת אננס, "בטח, יפה שלי, מה שתבקשי". ממש כמו ווסלי בנסיכה הקסומה, רק במדינה שבה קסם הוא כל כך נדיר.
וזה מה ששבר לי את הנפש בתמונות האלו - הפער הזה, בין הילדים והילדות המושקעים והאהובים שרובנו גידלנו עד 7 באוקטובר, לעולם ימי הביניים הברברי שבא כדי להכאיב להם. באותו היום הם חטפו לנו לא רק את הבנות מהמיטות בבסיס, הם חטפו דור שלם של ילדים והורים, שעד השבת השחורה חיו בעולם של שפע ופאן, עולם של הזמנות משיין ובאבל טי בטעמים אקזוטיים.
האלבגים גרים במושב ירחיב, מטר מג'לג'וליה. אפשר ממש לראות את האויב ביום בהיר. ובכל זאת, הם הצליחו לייצר לעצמם משפחה כל כך כיפית ותאוות חיים. אבל שום דבר בילדות הקסומה שהוריה הצליחו לתת לה לא הכין אותה ליפול בשבי. ועכשיו, כשעוד שנייה מציינים מאה ימים שלהן ושל השאר שם, כל מה שאנחנו צריכים להיאבק עליו זה שהילדות האלו יחזרו לארץ הנכונה. למקום שבו צורחים מאושר כשמעיפים קונפטי, לא כשמתעללים. שירה ושאר האמהות חייבות לזכות להגיד שוב "בטח יפה שלי, מה שתרצי". כי כרגע, את המשאלה הכי גדולה, להציל את הילדה משם - דווקא את זה הן לא יכולות להגשים.
