מספיק סיפור אחד כדי להמחיש מה הופך את מינה ברילוביץ, האחות האחראית במחלקה לכירורגית יד והצלת גפיים במרכז הרפואי שיבא, לאישה המיוחדת שהיא. באחד מסופי השבוע האחרונים, אחרי שסיימה את המשמרת והייתה בדרכה הביתה להכין ארוחת שישי למשפחתה, מינה הבחינה בארז יצקן ובאשתו יפעת. יצקן, תושב כפר עזה, הוא אחד המטופלים שאליו נקשרה במיוחד. ב־7 באוקטובר החזיק את דלת הממ"ד שבו שהה עם אשתו ובתם גילי (23) כשעשרות מחבלים חדרו לביתם, והצליח למנוע מהם להיכנס אך נפצע קשה בידיו ממטען חבלה שהפעילו.
"מה שתפס אותי אצל מינה זה האנושיות שלה", מספר יצקן. "הייתי גמור נפשית אחרי הטראומה שעברתי, מושבת לגמרי, והיא פשוט הרימה אותי. הנפש שלי הייתה מרוסקת וידעתי שאסור לי לשקוע. מינה וצוות המחלקה בתל השומר נתנו לי כוחות, ובחרתי לא לשקוע לתוך הדיכאון והשאלה למה זה קרה לי, ולעשות את כל המאמצים להבריא, כי מינה אמרה לי שאני צריך לרדת מהמיטה הזאת".
באותו ערב שישי מינה נסעה הביתה, בישלה, ארזה את הסירים וחזרה עם המשפחה לבית החולים כדי לאכול את הארוחה יחד עם ארז ויפעת בבית החולים. "זה היה הכי טעים בעולם", מעיד ארז. "בעיקר כי זה בושל עם הרבה אהבה".
מינה, איך את עושה את זה?
"אני משתמשת הרבה בהומור, שעוזר מאוד להפיג את הכאב. המטופלים ממלאים לי את הנשמה ונותנים לי את הדרייב בחיים. כל פעם שאני רואה פצוע שמצבו משתפר, אני יודעת שעשיתי משהו טוב. אחד הדברים שלמדתי הוא שיצירת משפחתיות בתוך המחלקה מאוד עוזרת, והחולים מרגישים את זה. אני לא מרגישה רק האמא של המטופלים, אלא גם של הצוות. אני איתם בטוב וברע ואלחם בשביל כל אחד מהם. זה גורם גם למטופלים להרגיש ביטחון, כי גם במצבים הכי קשים אנחנו פה אחד בשביל השני".
ב־8 באוקטובר, כשממדי הטבח הנורא שביצעו מחבלי חמאס החלו להתברר ורוב הפצועים כבר פונו לבתי החולים, מינה, תושבת ראשון־לציון, הגיעה למחלקה שלה שגדלה בן לילה מ־12 ל־24 מיטות. בגיל 58 ואחרי ארבעה עשורים בתל השומר, מאז שהגיעה לשם כאחות־חיילת, מינה היא שועלת קרבות מנוסה שראתה כבר הכל וטיפלה באינספור פצועים. אבל את מה שקרה בשבת השחורה היא עדיין מתקשה לעכל.
"כל בוקר מאז אני אומרת לעצמי 'אני לא מאמינה שדבר כזה קרה'", היא אומרת. "כשטיפלתי בארז ובפצועים האחרים זה קירב אותי לאסון שהיה שם. מאותו יום אנחנו בצו 8. השוני במלחמה הזאת הוא בכמות המטופלים ובמורכבות הפציעות. המחלקה התחילה לעסוק בהצלת גפיים תחתונות. אי־אפשר להשוות את המלחמה הזו לאף מלחמה אחרת".
ובתוך כל הכאוס הזה יש גם את הפן הנפשי.
"המצב הנפשי מאוד משפיע. אנחנו מטפלים בפצועים בכפפות של משי, לא שופטים ולא מחנכים, רק מראים להם שאנחנו פה בשבילם. מגיעים לכאן גברים צעירים שזקוקים לחיתול. הם מרגישים עם זה רע, והמקום שלנו כאחיות הוא לתת להם להרגיש נוח ולהסביר שזו העבודה שלנו. כשאנחנו משתפים את הפצועים בשלבי הטיפול הם בוטחים בנו יותר, וככה כולם הופכים למשפחה הגדולה שדיברתי עליה".
טיפלת גם בחטופים שחזרו מעזה. זה שונה?
"קיבלנו הנחיות מיוחדות כי אף פעם לא היינו בסיטואציה כזאת. למשל, לא להעלות את הנושא, לא לשאול שאלות מיותרות, אלא אם היא או הוא רוצים לשתף. לא הרגשנו משהו שהקשה עלינו בטיפול בחטופים שחזרו כי באמת נתנו להם את היחס הכי טוב שאפשר".
ברילוביץ עלתה לישראל ממולדובה בגיל 14. "הרגשתי את האנטישמיות על בשרי במשך השנים. כשהייתי בת שש קיבלתי עונש בגלל שאני יהודייה", היא מספרת בכאב שטבוע בה עד היום. "הייתה לי ר' שהייתה מאופיינת ככזו 'של יהודים'. הייתי בקונסרבטוריון, וכשהתחלנו לשיר המנצח של המקהלה צרח פתאום 'אני שומע פה קול מזעזע של יהודונת' והצביע עליי. 'זאת את היהודייה? תסתמי את הפה ולכי אחורה'. אחר כך הייתי בולעת את הר' שלי כדי שלא יזהו שאני יהודייה".
היו עוד אירועים כאלה?
"הדבר הכי קשה קרה כשהייתי בת עשר. בתור בת לאבא מהנדס ואמא רופאה, חיינו טוב. הייתה לי חברה ממשפחת פועלים, ולפעמים הייתי נותנת לה את הכסף שהייתי מקבלת מההורים לארוחת בוקר כדי שתקנה לחם הביתה. ביומן של המורה היה כתוב ליד כל שם של תלמיד את הלאום שלו, ויום אחד היומן הגיע לאחד התלמידים והוא צעק לכולם 'ידעתם שמינה ג'ידית?' ברוסית זו מילת גנאי. אותה חברה ירקה לי בפנים ואמרה לי שעכשיו היא מבינה למה המשפחה שלי חיה טוב כי כל היהודים גנבים, ואז כל התלמידים בעטו בי במסדרון. אמרתי להורים שלי שאין סיכוי שאני נשארת פה, ועלינו לישראל. היום אני יהודייה גאה".
איך זה מרגיש לראות מטופל שלך, שהגיע עם פציעה קשה, מחלים ומשתחרר?
"הפרידות מאוד קשות לי. הדמעות מתחילות עוד לפני שהם יוצאים. אבל עם כל הקושי והמורכבות שיש במחלקה הזו, הצחוק לא עוזב. אנחנו מביאים את הפצועים מאפס למצב שהם מסתובבים בפרוזדור ושרים, אז קשה לי לשחרר אותם. השבוע אחד החיילים שנפצע קשה ונזקק לזונדה, יצא לאכול במסעדת בשרים. ישר שלחתי את זה בקבוצת הווטסאפ של המחלקה. זו פשוט הרגשת ניצחון".
