איך שהתחילה האש בגבול הצפון, אור טקיאר (29) מקריית־שמונה, מנהל צוות ייצור במפעל "מאמא עוף" של תנובה שבעיר, אבא לשלושה, טס לסופר למלא עגלה כדי להצטייד למצב של לחימה ארוכה ("העמסתי עגלה של איזה 2,500 שקל"), אבל כשהמצב בגזרה החמיר אשתו ביקשה להתפנות עם הילדים למלון במרכז. הם ארזו תיקים ועברו לנתניה, וטקיאר, שקודם לכן לא פיספס יום אחד בעבודה, נאלץ להיעדר מהמפעל.
"נסענו עוד לפני הפינוי הרשמי והתגלגלנו למלון, ומשם לאכסניה", הוא מספר. "אחר כך עברנו למלון אל ים בנתניה, ועד היום המשפחה שם. הילדים שלי קטנים, חצי שנה עד חמש, אשתי הייתה בהתקפי חרדה, לא יכולתי לעזוב אותם ולחזור למפעל, למרות שידעתי כמה צריכים אותי פה, וכמה אני צריך אותם בשביל השפיות. ואז בוקר אחד קיבלתי שיחה מאנסטסיה, העובדת שלי, שאמרה לי שהעובדים שלי חייבים אותי. אחרי הטלפון הזה אמרתי לעצמי: אור, תשנה גישה, אין מה לעשות, אתה מנהל אנשים וחייב לדעת לחלק את האחריות בין המשפחה שלך למשפחה שבמפעל. אשתי נתנה לי בראש, אבל אמרתי לה שאני נוסע, ומאז אני על הקו בין נתניה לקריית־שמונה. במשך השבוע אני בקריית־שמונה, עובד במפעל תחת הטילים, ובסוף השבוע חוזר למשפחה. אני מתגעגע אליהם חבל על הזמן. מתגעגע לאוכל של אשתי, שהוא ברמות על, לשישי־שבת יחד לא במלון, בחדר אחד צפוף. אבל אני חייב להמשיך בכל הכוח".
כשתשומת הלב של כולנו הייתה בעזה, הצפון הפך לאט לאט לפוקוס החדש של זרקורי המלחמה, ולצד המשפחות שפונו, נשארו בו מפעלים חיוניים שחייבים להמשיך לעבוד. מאמא עוף באזור התעשייה של קריית־מונה הוא אחד הגדולים בהם. המפעל, שמייצר שניצלים ומוצרי עוף קפואים מוכנים וחולש על 54% מהשוק הזה (לפי נתוני סטורנקסט לשנת 2023), מעסיק 175 עובדים מכל האזור, יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, 74 מהם נשים. ומתברר שהדו־קיום ששורר בו בימים של שגרה רק התחזק במלחמה. השבוע התארחנו במפעל, יום אחרי שביקר בו ראש הממשלה, שבא לחזק את העובדים והמנהלים. פגשנו עובדים שלא מהססים להודות בחששות ובפחד לעבוד באזור שנתון תחת אש, אבל ממשיכים לבוא לעבודה, מרחבי הגליל וגם מרחוק יותר, כי צריך אותם, כי צריך להתפרנס, אבל גם כי כי צריך לשמור על השפיות.
"כולנו פה באותה תחושה, לא משנה איזה דת או גזע אתה, כולם באותה תחושת פחד", אומר טקיאר, "מה שקרה לנו פה זה אסון שלא חווינו אף פעם, ואנחנו, המנהלים, מנסים בשיחת פתיחת משמרת לדבר על מה שקורה ולא להיות אדישים. אם יש למישהו חוויה קשה שהוא רוצה לספר עליה, אני לוקח אותו לשיחה. יש לי עובדים שלא מגיעים לעבודה, ואני מתקשר אליהם כל שבוע, שואל אם הם צריכים עזרה, רוצים לשמור על קשר כמה שיותר, להיות ביחד. וזה עוזר, זה מוכיח את עצמו. פה אנחנו מחייכים ורואים אנשים. אם הייתי עם המשפחה שלי רק במלון, הייתי בדיכאון".
לא רחוק משם נמצאת "מרגלית סטארט־אפ סיטי", מרכז החדשנות של היזם אראל מרגלית. בקריית־שמונה הבינו מזמן שכדי להוציא את העיר מהקיפאון הכלכלי שבו היא שרויה עשרות שנים, חייבים להפסיק להתבסס רק על תעשיות מסורתיות ולמשוך לעיר צעירים משכילים שיפתחו בה תעשיות טכנולוגיות מתקדמות ויתמכו בתלמידי התיכונים בעיר ובסביבה. ראש העירייה אביחי שטרן ויזמים כמו אראל מרגלית וגם איזי שרצקי כמובן עומדים מאחורי החזון הזה. עכשיו הוא נמצא בסכנה. המרכז ספג מכה קשה בעקבות המלחמה ופינוי העובדים, המעבדות והמשרדים. הוא ריק רוב הזמן, אבל הסטארטאפים מנסים לשמר המשכיות ולשרוד, למרות שהדבר לא פשוט.
"תוך שבועיים העברנו את עצמנו ליקנעם", אומר ד"ר עמית יערי, שיחד עם ד"ר דנה ירדן ייסדו את הסטארט־אפ ביובטר (BioBetter), שמייצר אינסולין לבשר מתורבת. "מצאנו חברה שנתנה לנו את המשרדים שלה. כמו ווי־וורק של מעבדות. מאוד עזרו לנו. והעברנו את מרכז הפעילות לשם. 95% מהעובדים שלנו פונו מהבתים שלהם, חלקם התפנו לגמרי דרומה. יש לנו 11 עובדים שיצאו למילואים. המטרה שלנו מההתחלה הייתה לא לפטר אף אחד ולא להוציא לחל"ת. אנחנו משלמים לכולם משכורות מלאות והעובדים מתגייסים בצורה מדהימה. יש סט של קשיים, אבל לא נותנים לזה להפוך לעיקר, מנסים להפוך את הלימון ללימונדה. לפני המלחמה היינו ממש במומנטום גדול, חברות פונות אלינו, אבל בשלב של התחלת הייצור פרצה המלחמה".
מרגלית מצידו מצפה שהממשלה תשנה גישה ותושיט יד בנדיבות: "אסור לאבד את הצפון", הוא אומר. "המדינה חייבת להבין שחוץ מהאתגר הביטחוני הגדול, יש אתגר אזרחי. אם ניתן לצפון להיות מפונה הרבה חודשים, הוא יפשוט את הרגל. כל שבוע שעובר אנשים נוסעים למקומות אחרים בארץ כדי לנסות לדאוג לביזנס שלהם ולילדים שלהם. בואו לא נעשה מלחמה כוללת, נגיע להסדרה, לא נבריח את היזמים מפה, ונפתח את הכיסים בצורה מסיבית כדי לעזור להם".
קו נאגטס למקדונלד'ס
הדרך לקריית־שמונה יפהפייה, אבל היופי הזה שומם. היישובים ריקים מאנשים, בכל מקום רואים בעיקר כתבי חדשות, בדרכים מחסומים שבודקים אישורי מעבר, וכולם נוסעים עם חלונות פתוחים כדי לשמוע אם יש אזעקה. בכניסה למפעל מאמא עוף אנחנו רואים עובדים יהודים, ערבים ודרוזים עומדים יחד ומעשנים. התערובת הזאת נראית גם בחדר האוכל, וכמובן בפס הייצור. כל אחד עם תג שם על החלוק, וכולם משוויצים בזהותם. בתוך המפעל העסקים כרגיל, מינוס 25% מהעובדים, שלא מוכנים לעבוד במצב של סכנת חיים. מתחילת המלחמה, אגב, רשם המפעל עלייה של 10% במכירות השניצלים שלו.
נפתלי צינקר, מנהל המפעל כבר ארבע שנים, אומר שזו התקופה הכי הזויה שחווה בקריירה שלו. הבת שלו, בת 24, במילואים, עומדת במחסומים בצומת ("אני מבקר אותה כל יום, מביא לה שניצלים מהמפעל"), הבן שלו, בן 28, בעזה, והוא עצמו ממשיך לבוא כל יום מחיפה לעבודה, בחיוך אבל בדאגה עצומה, וכבר פיתח חושים לזהות מתי עומד ליפול טיל. "כאן האזעקה היא כמה שניות בודדות, אבל אני מזהה את הרעש שמקדים אותה, וכבר צועק לכולם לרוץ למיגונית", הוא אומר ומוסיף: "15 שנה אני בתנובה. עשיתי תפקידים שונים בחטיבת המזון. אני דואג למשפחה שלי ומודאג מהמצב, כי יש לי אחריות למפעל ולעובדים שבאים לקו האש יום יום. וזו תחושה קשה שמלווה אותי בכל רגע. מבחינת מי שכאן היום, לא היה סימן שאלה לרגע אם נמשיך לפעול. ב־8 באוקטובר בשש וחצי בבוקר באתי למפעל, דיברנו עם העובדים, אמרנו להם שאנחנו מתכוונים לעבוד כרגיל, והסברנו עד כמה זה חשוב בשבילם לא להיות תקועים מול הטלוויזיה ולהיות עסוקים בעבודה. יש כאלה שהולכים למילואים, יש כאלה שמתנדבים בקטיף, וגם לדאוג לביטחון התזונתי של תושבי ישראל כמו שאנחנו עושים, זו תרומה למערך המלחמתי".
איך העובדים הגיבו?
"אצל רובם לא היה סימן שאלה. החשש העיקרי של העובדים, שרובם מקריית־שמונה, היה פחות הטילים, כי זה כבר קרה להם בעבר, אלא חדירות מחבלים. עובדת אמרה לי שהיא מסתכלת בערב מהחלון, רואה אופנוע ומיד נכנסת לחרדות. הם פחדו להיות בערב בעבודה או בכבישים, אז עבדנו עד ארבע וחצי, ואז הארכנו עד חמש ועד שמונה, והיום מתוך שלושה קווי ייצור, שניים עובדים עד שש וחצי בערב, והשלישי עד 11 וחצי בלילה. יש אזעקות כמה פעמים ביום, אבל רוב המדינה מתנהלת כרגיל וכך גם אנחנו".
אתם מייצרים למקדונלד'ס את הנאגטס.
"אמת. אנחנו מייצרים כבר שנים למקדונלד'ס, זה לקוח עיקרי ואנחנו חייבים לספק לו את הסחורה. הקושי הגדול ביותר היה ב־19 באוקטובר, כשהודיעו שמפנים את קריית־שמונה. ניסינו להיות צעד אחד לפני ויזמנו, כל תנובה, קשר עם בתי מלון בטבריה כדי שהעובדים יוכלו לשהות ביחד ולהגיע לעבודה בהסעות. אז הרבה עברו לשם, ועד היום נוסעים שעה הלוך ושעה חזור בשעות לא שעות. אין ספק שהחיים של העובדים מורכבים. תוך כדי עבודה יש פה רעשי יציאות של פגזי תותחים שלנו, נפילות של רקטות מהגבול, אזעקות. אנחנו מתנהלים עם המון בדיחות פנימיות. רוב האזעקות היו בשעות עגולות, וכבר חיכינו להן יחד".
אני מניחה שהייצור ירד וגם הרווחים?
"אנחנו היום עם 75% כוח אדם, מצליחים לייצר בין 75% ל־80% תפוקה. לא מפעילים את שלושת הקווים בשעות הרגילות ומייצרים פחות, ויש לזה משמעות כלכלית. יש לנו תוכנית רווחים שנכתבה במנותק מהמצב הביטחוני, ואנחנו לא עומדים בתוכנית כרגע. אבל זה המצב. ויש ביקוש. בהתחלה היה ביקוש גדול יותר מאשר בשגרה, עכשיו המצב יציב. ויש תופעות שצצות בגלל המצב: הרבה אנשים בארץ מפונים מבתיהם, אז הם לא קונים שניצלים, כי אין להם מקררים לאחסן ואיפה לחמם. גם מילואימניקים שבשגרה אכלו שניצלים, עכשיו מישהו אחר מחליט בשבילם מה יאכלו".
4 צפייה בגלריה
אראל מרגלית עם מתנדבי שנת השירות של עמותת "בקהילה" על רקע מרגלית סטארטאפ סיטי | צילום: אוליביה רוזנטל
בסמוך למשרד של צינקר יושבת הממונה על משאבי אנוש במפעל, איילת אבו חלא הינו, מהיישוב הדרוזי ג'וליס. היא נשואה לאייל, גם הוא דרוזי, ויש להם ילדה בת ארבע. היא תשעה חודשים בתנובה, הגיעה מחברה פרטית שבה הייתה אחראית על משאבי אנוש וגיוס עובדים. "הגעתי כי רציתי לעשות את הקפיצה הבאה שלי מבחינת קריירה", היא מספרת. "אייל קצין יחידה במשטרת ישראל באיו"ש, גזרה לא תותים בלי קשר למלחמה. גם בשגרה הוא בקושי בבית. מג'וליס לכאן זה שעה נסיעה. פעם היה לי כיף לנסוע דרך כביש הצפון הירוק, אבל כבר שלושה חודשים הוא סגור כי הוא על הגבול. יש פחד, אבל את מבינה שיש לך אחריות להיות במפעל עבור העובדים. אני כל יום עוברת בקווי ייצור בשביל הדוגמה האישית והתחושה הטובה. הצו 8 שלנו זה לדאוג לאוכל בסופרים".
מסיור זריז במפעל נראה שהדו־קיום עובד.
"במפעל שלנו תראי את הדוגמה הכי אמיתית לדו־קיום. רוב העובדים הם מקריית שמונה, והרבה התפנו. חלק ניכר הם מרמת הגולן, מהכפר רג'ר שעל הגבול, ומצפת. הרבה עובדים שייכים לעדת 'בני מנשה', שמדברים בשפה הקוקית, אנחנו נעזרים בגוגל טרנסלייט ובאנשי מרכז הקליטה שמתרגמים לנו. רג'ר הוא כפר סגור, אפשר להיכנס ולצאת ממנו רק עם אישורים. הם לא התפנו, לא רוצים לעזוב את הבתים שלהם. עומדים חצי שעה במחסום לכל כיוון. כבר מהיום הראשון של המלחמה העברנו לעובדים שפה אין אף פילוג, לא משנה כמה מתחמם בחוץ, אסור לדבר בתוך הבית לא פוליטיקה ולא על המלחמה. אנחנו קשובים שלא ידברו בחדר האוכל על דברים שיכולים להפריד. עד היום לא היה משהו לא הולם".
"לשמור על הצפון"
את מרכז החדשנות הבינלאומי בקריית־שמונה השיק אראל מרגלית (63), יזם ומשקיע ויו"ר קרן JVP, בספטמבר 2021. המרכז מחבר בין יזמים פורצי דרך, חקלאים ועסקים מקומיים לבין גופי השקעה בינלאומיים, מכוני מחקר, תוכניות צמיחה לסטארטאפים ותוכניות יזמות לתלמידי אזור הגליל. הפעילות שלו בגליל החלה ב־2014, כחלק מחזון להקים שם סביבה טכנולוגית שתייצר הזדמנויות לדור הצעיר, מקומות עבודה איכותיים בשכר גבוה ושותפויות בינלאומיות, שיקדמו את האזור. המרכז הפך מוקד לעשרות סטארטאפים מהגליל, לקהילות של נשים יזמיות, של עסקים קטנים ושל סטודנטים, ולפעילות חברתית של תלמידים מבתי הספר בעיר, ומהקיבוצים, המושבים והכפרים הדרוזים והערביים באזור. בין היתר נפתחו מעבדות ולימודי יזמות בפודטק, בשיתוף בתי הספר וסטארטפים, ומעל 6,000 משקיעים, ראשי אקדמיה, חברות בינלאומיות, יזמים, ומסגרות חינוך מהארץ ומהעולם ביקרו במרכז.
עכשיו הוא שומם, ולמרגלית זה כואב. "אני גדלתי בכרמיאל (נולד בקיבוץ נען – ל"א)", הוא אומר. "אבא שלי הקים את המתנ"ס הראשון ואמא שלי הייתה המורה הראשונה. ואני הייתי גולנצ'יק. את השירות עשיתי על הגבול ובתוך לבנון. אז אני מאוד קשור למקום. אחרי שנדדתי בארץ, אחת הבנות שלי למדה ועברה לתל חי, זו שעכשיו ילדה את הנכד השני שלי, אז חזרתי לגליל כמשקיע, אני גר בירושלים אבל האהבה שלי לצפון רק גדלה יותר.
"בשלוש שנים הקמנו יותר ממאה סטארטאפים בין קריית־שמונה לראש פינה. יישובי הגליל יחד עם הקיבוצניקים והדרוזים והיישובים הערביים עובדים איתנו. זה מקום קסום, אין מקום כזה בעולם. הפכנו אותו לפנים של מדינת ישראל בכל נושא המזון החלופי. עכשיו הכל ריק. יש אנשי צבא שמגיעים מדי פעם, אנשי תקשורת, חבר'ה מכל מיני יחידות, אבל בדרך כלל ריק. המון מהסטארטאפים מפונים לקו של מחניים, ראש פינה, או מרכז הארץ. החנויות ובעלי העסקים בצפון התחילו לעבוד באונליין, למכור דרך האינטרנט את המוצרים שלהם, אבל סטארטאפים צריכים עוד עזרה, לא משנה כמה הרעיון טוב, 50% מהאנשים במילואים, וחייבת להיות עזרה מיוחדת מהמדינה.
"הגליל והדרום חייבים לקבל עדיפות לאומית של עזרה ראשונה. יש לנו חברה, ביובטר, שמפיקה אינסולין מיוחד מתוך עלי טבק. חומר יקר בצורה בלתי רגילה. הם היו צריכים להעביר גידולים מתל חי לצמח ואז ליקנעם, ואנחנו חייבים להחזיר אותם למסלול. הם איבדו הרבה מהגידול, וזה בזבוז של המון כסף. והם מנסים להילחם ובאים כל כמה ימים לתל חי כדי לנסות לא לאבד שנתיים־שלוש מהעבודה. 30 עובדים יש להם, המדענים הכי בכירים בארץ, בעיקר מדעניות. מדינת ישראל חייבת לבוא עם דיל חדש לצפון שכולל אבטחה ביטחונית וכלכלית גדולה. אנחנו חייבים רמטכ"ל אזרחי לצפון, שיתכלל, ידחוף, יתעקש על חזרה מוקדמת, לפתוח מקומות שאפשר, לתת עזרה ממשלתית לעסקים קטנים וגדולים, להחזיר את הילדים למסגרות".
הסטארט־אפ ביובטר הוקם ב־2015, וב־2017 התמקם בקריית־שמונה, "כי זה קרוב לחממה שבה הוקמנו וזה אזור שמאוד מתאים לגידול טבק", מספרת ד"ר דנה ירדן, בת 48, אמא לארבעה, שגרה בתל־אביב. "בינואר שעבר עברנו לתל חי, לפארק תעשייה שנמצא עכשיו בתוך שטח צבאי סגור. סיימנו לבנות מתקן פיילוט לייצור האינסולין, שחגגנו אותו בספטמבר. הזמנו את התעשייה לבוא ולבקר, הגיעו מהרשות לחדשנות וממינהלת הצפון, ומאוד התרגשנו והיינו מוכנים לייצור. ואז ב־7 באוקטובר הייתה קטסטרופה".
לדברי ד"ר יערי, בן 48, אב לשניים, שגר בקיבוץ עין דור בעמק יזרעאל, הם התאוששו יחסית מהר. "תוך שבועיים העברנו את עצמנו ליקנעם. מצאנו חברה שנתנה לנו את המשרדים שלה, כמו ווי־וורק של מעבדות. מאוד עזרו לנו. והעברנו את מרכז הפעילות לשם. 95% מהעובדים שלנו פונו מהבתים, יש לנו 11 עובדים במילואים".
ד"ר ירדן: "חממת הגידול שלנו עברה לצמח ומשם ליקנעם. גורמים לגמרי פרטיים פשוט נתנו לנו משרדים במחירים זולים במהירות גדולה ובגמישות שמאפשרת לנו קצת לתפקד. אנחנו נוסעים כל פעם שעה וחצי ליקנעם. ויש מפונים שבאים ליקנעם מאילת. יש הצטמצמות, לצד רצון לשרוד. משרד הכלכלה מנסה לחשוב על פתרונות לסטארטאפים כמונו. יש לנו הרבה מאוד הפסדים, אנחנו מנסים לגייס כסף ולקום מהמכה שחטפנו, והכי חשוב — מנסים להרים את המורל".
ד"ר יערי: "חברות מחו"ל מסתכלות עלינו בחוסר ודאות. המצב הזה מטריד אותם והם מחכים כבר כמה חודשים לממש את ההשקעה שלהם בנו. לחברה שנמצאת בגיוס זה הזמן הכי קריטי. אנחנו לא מתמסכנים, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך בתוכניות אינטנסיביות בלי ודאות לגבי מימון".
ד"ר ירדן: "חברת ענק הגיעה בסוף ספטמבר לראות אותנו, אני בטוחה שהם רואים עכשיו שאנחנו יושבים בשטח אש (באזור תל־חי), ושזה מלחיץ אותם. אנחנו מתעסקים באקולוגיה ובבשר מתורבת, ואם גרטה טונברג התהפכה על ישראל, מה יהיה כשהחברות האקולוגיות יחשבו כמוה? אני מוטרדת מהאפקט של המלחמה, לא רק הכלכלי. אבל אנחנו לא רואים בעיניים וממשיכים בכל הכוח".
טיל ישיר לבית
בחזרה לפס הייצור של מאמא עוף. אחרי שהתלבשנו מכף רגל ועד ראש, הורדנו תכשיטים וחיטאנו את הידיים והרגליים, אנחנו נכנסים לחלק שבו אורזים את השניצלים המפורסמים בשקית הכחולה, ואת השקיות השקופות של הנאגטסים שנשלחים לסניפי מקדונלד'ס. מפס האריזה עוברים לפס הטיגון, שממנו יוצאים השניצלים והנאגטסים אחרי פירורי הלחם והמתכונים הסודיים. ואז מגיעים לפס של הבלילה, שמכסה את נתחי חזה העוף, ולקצבייה.
המון רעש מכונות מסביב. אני פוגשת את אנסטסיה מלניקוב, בת 38, אמא לארבעה, תושבת קריית־שמונה. המשפחה שלה מפונה לטבריה והיא פה יום־יום, מחזקת את הילדים המפוחדים דרך הטלפון. "עליתי לארץ לפני 15 שנה, ו־14 שנה אני פה", היא מספרת. "יש לי שלושה ילדים, אחד התגייס לפני חודש. לא קל. עושה טירונות. התפקיד שלי הוא מנטרת בייצור, בודקת את המשקל של המוצרים, טמפרטורה, אם השניצל יצא יפה. אני אוהבת את קריית־שמונה ואוהבת לעבוד פה, זו משפחה ממש. אני עובדת כל יום מהבוקר עד הלילה, וחשוב לי להיות פה. כשיש אזעקות זה מלחיץ, ואז אחר כך אומרים ברוך השם, לוקחים אוויר וממשיכים לעבוד".
בקו הייצור עובד גם אריה וקרלקר, מקריית־שמונה, בן 53, אבא לחמישה, אחד מהם משרת בסדיר בהנדסה קרבית והיה אמור להחליף את צוות המילואים של עידן עמדי לפני שהתרחשה התאונה שבה נפגעו עמדי ולוחמים נוספים השבוע. "עמדי וכולם חברים של הבן שלי", הוא מספר. "השאירו את צוות המילואים שבת, והבן שלי היה אמור להחליף אותם. לפני שבועיים הבית שלי בקריית־שמונה נפגע מטיל ישיר. הייתי בדרך הביתה מעבודת צהריים, המשפחה שלי מפונה למגדל־העמק, ולכולנו ניצלו החיים. מדי פעם אני ישן בבית ולא חוזר למגדל־העמק, למרות הסכנה. יש הרבה גניבות, אז אני שומר".
איך היה הפינוי?
"בהתחלה פיקוד העורף אמרו שמפנים אותנו לאילת. ואז התקשרו שלים המלח, אבל מתנובה דאגו לפנות אותנו לקלאב הוטל בטבריה, שזה הכי התאים לי כי רציתי להמשיך לעבוד. אבל המלון נהיה עמוס, 800 איש, אז עברנו למגדל, לבית פרטי ששכרנו. המדינה לא חשבה לשים אותנו קרוב: חלק מהעובדים ברעננה, בתל־אביב, מצפה־רמון. שר הכלכלה ניר ברקת היה פה, שאלנו למה לא דאגו שכל המפעל יתפנה ביחד. הוא אמר שכותבים את ספר החוקים עכשיו".
עוד עובד ייצור, שרץ מפס לפס, הוא מוחמד קהמוז מרג'ר, בן 40, נשוי ואב לשלושה. רג'ר שממוקם בדיוק על הגבול נחשב לאחד מנקודות המחלוקת העיקריות בין ישראל ללבנון. אבל קהמוז שעובד כבר שלוש שנים במפעל כמנהל צוות לא מזכיר כמובן במילה את הסוגייה הרגישה הזו. כדי לדבר איתו אנחנו נעזרים במתורגמן. "העבודה חשובה לי ואני נהנה להגיע למפעל", הוא מספר בחיוך. "המשפחה שלי ממשיכה לגור ברג'ר. יש הרבה מחסומים בדרך, לפעמים זה מעכב אותי, ויש פחד, אבל כשכולנו ביחד במפעל לא מרגישים את זה. המפעל במחסור בכוח אדם אז מגבים אחד את השני. זה מדהים".
אריה מחזק את דבריו: "במפעל עובדים יהודים, מוסלמים ונוצרים, אין פוליטיקה. זה הבית. אנחנו מדברים על הפחדים, איך שומרים אחד על השני, ערבים ויהודים, איך רצים יחד לממ"ד. אני מגיע אחרון, כי אני מכניס את החבר'ה מכל המגזרים. הפחד הגדול שלי הוא שאגיע בבוקר ולא יהיה לי מפעל. מה שמחיה אותי זה להגיע לסופר ולראות את המוצרים שלנו שם".
