בתחילתו של סתיו 1974 נראתה בשבילי קיבוץ גבעת חיים מאוחד אישה זרה ויפה, שאיש לא הכיר. האישה לוותה על ידי פנחס בוצ'וביץ', ה־מורה לאמנות של הקיבוץ. השניים נכנסו לאולם התרבות החדש שזה אך נחנך, כדי להתרשם מתערוכת ציורים של ילדי הקיבוץ. תערוכה פשוטה, שעושים במוסדות חינוך בסוף כל שנת לימודים.
אך שום דבר בשנה הזו לא היה שגרתי. זה היה הסתיו הראשון אחרי מלחמת יום הכיפורים, והמורה לאמנות ביקש מהילדים לתאר את תחושותיהם ואת הפחדים שלהם דרך הציורים. האישה היפה שאותה לא הכירו — אבל לימים התברר להם שבתל־אביב הייתה שם דבר — תרצה אתר שמה — בדיוק כתבה אז שירים על ילדים שחוו מלחמה ויתמות, ובאה לבחור ציורים אותנטיים לספרה החדש שעמד להתפרסם.
שנה אחר כך יצא הספר "מלחמה זה דבר בוכה". ציורי הילדים הנבחרים, שישה במספר, הופיעו בין דפיו, עם קרדיט צנוע. "מעשה ידי ילדי גבעת חיים", נכתב בקטן בכריכה הפנימית. 50 שנה עברו. "מלחמה זה דבר בוכה" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), נשכח כמעט, ואיש לא התעניין בו. אבל עם פרוץ המלחמה האחרונה ב־7 באוקטובר, פתאום הוא קיבל חיים משלו, וטקסטים מתוכו שותפו בהמוניהם ברשתות החברתיות. השיר על "אבא של יוחאי שלא חזר הביתה", או על הילדה שאומרת: "אני מפחדת רק כשאומרים לי: שקט חדשות!" נעשו אקטואליים מתמיד.
הקדשה אישית מהמשוררת
השבוע הם ישבו מולי, הילדים העלומים של הספר. זו הפעם הראשונה זה 50 שנה שהם מרשים לעצמם לחבר את הציור לשמם באופן פומבי, להשוויץ מעט בהקדשה שקיבלו באופן אישי ממשוררת שהפכה לאחד מעמודי התווך של הקאנון הישראלי. אורי (בחולם) גלר, בן 60, נשוי ואב לשלושה, מהנדס המשמש כמנהל עיסקי בקיבוצים. בת דודתו, טל פסטמן (גלר), בת 59, נשואה ואם לשישה, עורכת לשונית ומתרגמת. אסנת בר, בת 61, שחבריה מעידים עליה כי הייתה הילדה הכי אמנותית בכיתה, עבדה במשך השנים בשלל ענפי המשק, והיום עוסקת בתרבות. וגלית חגי (קרן לשעבר), בת 63, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשלוש נכדות, ד"ר להוראת המדעים ומורה. אורי — שקרוי על שם מפקדו של אביו, האלוף במיל' אורי אור — ואסנת עדיין גרים בקיבוץ. טל הפכה לירושלמית ואילו גלית עברה לקיבוץ יגור. כל הילדים שציוריהם נבחרו, הם בני כיתת ברוש, שבה אוחדו יחד שני שנתונים, כמיטב המסורת בקיבוצים של פעם. רק גלית, המבוגרת מהם בכשנתיים, שייכת לקבוצת רימון.
"פנחס", משחזרת גלית, "היה איש מופלא עם אטלייה בקצה הקיבוץ. אני זוכרת שהוא שאל: 'אולי את רוצה לצייר את מה שאת מרגישה?' וכנראה שעשה את זה בעוד כיתות. הציורים נאספו, ולקראת יום השנה הראשון למלחמה הוא עשה תערוכה, 'מה ציירו ילדי הקיבוץ במלחמה'. במקביל ובלי קשר, חיה בקיבוץ מיכל אפרת, שאיירה הרבה ספרי ילדים, ועבדה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שבה תרצה פירסמה את ספריה. הספקולציה שלי היא שתרצה סיפרה למיכל על הספר החדש שלה והתייעצה לגבי איורים, ומיכל אמרה לה: 'בדיוק יש אצלנו תערוכה, בואי לראות אולי תמצאי שם משהו שיתאים לך'".
"זו הייתה תערוכה סטנדרטית, שרצה כל שנה בקיבוץ", מתאר אורי, "ובאותה שנה, באופן אקראי, אלו היו הציורים שלנו. שנה אחר כך, באמצע שיעור ציור, קראו לי החוצה, ואמרו: 'תרצה בחרה אחד מהציורים שלך, והנה הבאנו לך ספר, והיא רוצה להגיד לך משהו', ואז היא נתנה לי ספר עם הקדשה. לא ממש הבנו מי היא. זה לא היה אישיו".
בימים שכל בלוגר נהיה כוכב, וכל אמא לילד מוכשר מנסה למנף אותו, קצת קשה לתאר איך הילדים מפעם הצליחו להישאר אנונימיים, כולל בקיבוץ. "שימי לב", מפנה אורי את תשומת הלב, "שאפילו כתבו 'ילדי גבעת חיים' בלי קרדיט אישי. כנראה מתוך מחשבה של 'לא להפלות'. הכל באותם זמנים היה קולקטיבי. חינכו לצניעות. אבא של טל למשל, היה אלוף הארץ בשחמט. אבא שלי היה אל"מ עם צל"ש רמטכ"ל, יש עליהם ערכים בוויקיפדיה, אבל הכל בשושו. לא להשוויץ. שכולם יהיו אותו דבר, שלא יגידו שהם מיוחדים".
אתם בכלל קראתם את השירים?
"רק כמבוגרים", עונים כולם. "זה לא שירים לילדים", אומר אורי, "אולי לילדים בוגרים. רק כשהייתי בן 50 הבנתי לעומק את מה שהיא כתבה".
"לי היו הרבה ספרי שירה", נזכרת גלית, "מדף שלם. אבל הספר הזה היה קשה לקריאה. זה לא שירים לילדים, אבל הם יכולים לגרום לאדם המבוגר להבין את הילד".
שישה חברי משק נהרגו במלחמה ההיא. גם הילדים עצמם ספגו את הטראומה. "תמיד כשהמטפלת שלנו הייתה נכנסת באמצע השיעור", משחזרת אסנת, "ידענו שהנה, היא הולכת להודיע שמישהו נהרג". "אני זוכרת", אומרת טל, "איך חצי שנה לפני המלחמה ההיא, נעמי, דודה שלי ושל אורי, נישאה בחתונה משותפת, לצד עוד זוג. חתונה טיפוסית בחדר האוכל, עם מקהלה ושקופיות. ופרצה המלחמה, שתיהן היו בהיריון ושני הבעלים לא חזרו. עד יום כיפור האחרון, המלחמה ההיא הייתה עבורי שיא העצב. עכשיו באה המלחמה הזו וכל השיאים נשברו".
גלית: "אנחנו עוד חיינו עם האובדן מששת הימים, אחרי שאבא של אחד הילדים מהקבוצה נהרג. אבל המוטו היה: 'אתה מיד חוזר לעבודה'. לא נתנו בקיבוץ של אז מקום לאבל, להתמודדות ולצרכים של המשפחות השכולות".
גם אחרי המלחמה, הילדות בשנות ה־70 עימתה אותם עם מציאות ביטחונית לא פשוטה. כך, למשל, באמצע מאי 74' יצאה קבוצת ברוש לטיול בנחל כזיב ליד נהריה. אחרי לינה בצפון הגיע אוטובוס מוקדם בבוקר, והחזיר את כולם בבהילות לקיבוץ. זה היה הבוקר של אסון מעלות. אחר כך התברר כי בזמן שהברושים הלכו בנחל, המחבלים הלכו ממש במקביל אליהם. "בעקבות אותו אסון", זוכרת טל, "אימנו אותנו לשים את המיטות על הדלתות ולקפוץ מקומה שנייה, אם נכנסים מחבלים, או לשכב מתחת למיטות האחרות. ואני בהחלט פחדתי".
קבוצת ברוש אולי שמרה על אנונימיות, אבל התהילה כמו נדבקה אליה. באותה שנה שהספר יצא, חיפש המלחין הידוע שייקה פייקוב, שהיה גם המורה שלהם למוסיקה, ילדים שישירו ברקע אחד מלהיטיו, "אן־דן־דינו". עד היום קולותיהם של אורי, טל, אסנת ואחרים, מונצחים בתקליט להיטיו הגדולים, כולל שיר נוסף בו נטלו חלק, "היי־ויבו, היי ואבו", שמושר עדיין בתנועות הנוער.
"אמא שלכם מפורסמת"
שלוש שנים אחרי שהילדים פגשו את אתר, נפלה המשוררת מחלון דירתה ונהרגה. יש אומרים התאבדה, ויש אומרים איבדה שיווי משקל. גם אז, כשזה קרה והם כבר היו גדולים יותר, עדיין לא הבינו שפגשו באושיה. אסנת זוכרת ששמעה את הידיעה ואמרה: "אה, זו המשוררת מהספר שלנו".
הספר היה על המדף בבית ההורים, אחר כך עבר איתם דירות והבליח מידי פעם לתוך חייהם, כקוריוז. גלית: "כשהילדים היו צריכים להביא חפץ מיוחד מהבית בשנת מצווה, הייתי נותנת להם: 'הנה קחו, אמא שלכם מפורסמת'". אצל אורי לעומת זאת, זה הפך לעמוק עם השנים. אשתו הייתה גננת שמאוד אהבה את יצירותיה של אתר, ומאוד התרשמה מעניין הציור בספר, ובעיקר מההקדשה. "ובכל שנה ביום הזיכרון", הוא משחזר, "היא הייתה מקריאה אותו לילדי הגן, ואז נהייתי עוד יותר גאה, כי 'הכרתי' את תרצה". אבל זה לא נגמר שם. "בכל ערב לשירי תרצה אתר בצוותא", הוא אומר, "אנחנו מתייצבים. מי שעשה את הערבים האלו היה בנה, נתן סלור, ויום אחד ניגשתי אליו: 'אני חייב להראות לך משהו'. סלור הכיר את הספר, אבל לא ידע שאני אחד הילדים, ושהייתה לי הקדשה מאמא שלו, בכתב ידה. אני אגב, הייתי בטוח שרק לי היא כתבה הקדשה. אבל לפני כעשור, כשעשינו פגישת מחזור לרגל יום הולדתנו ה־50, ופתחנו קבוצת ווטסאפ, פתאום זה עלה, ואז כאילו קצת התאכזבתי, שגם לאחרים יש".
שירים שפילחו את הלב
לפגישה הנוכחית כולם מביאים את הספר, ופתאום הם חוזרים להיות אותם ילדים בני עשר. "החלום שלי", צוחקת גלית, "היה להיות בלונדינית, אז ציירתי את עצמי בלונדינית". אורי צייר מכונית עם פנסים צבועים, כמו ההאפלה שהייתה נהוגה אז. ובניינים גבוהים, "שאני בכלל לא מבין מאיפה זה בא. גרתי בקיבוץ, בחיים לא ראיתי בניינים גבוהים".
טל: "אני השקעתי המון זמן בלצייר מטוס עם דגל סוריה. אין לי מושג מאיפה ידעתי מה זה דגל סוריה, ולא נשאר לי זמן להשקיע בכל השאר. לכן יש בו הרבה שמיים. אני זוכרת שציירתי ידיים לילדה ולא הצליח לי, אז ציירתי עליהן עצים. מבחינתי הציור לא הצליח, ולכן לא השווצתי בו, אפילו התביישתי".
לספר היו כמה גלגולי תודעה במהלך השנים. כשהארכיונאי של הקיבוץ סיני מיתקי, החליט למחשב את הארכיון, הוא סרק את כולו כנכס תרבות קיבוצי. אבל הקאמבק הגדול של "מלחמה זה דבר בוכה" אירע דווקא עכשיו. פוסט בפייסבוק שהעלה חבר הקיבוץ, הפסיכותרפיסט יגאל בן אהרון בבלוג שלו "פלייפולנס", עם צילום הכריכה באדום בוהק וכמה שירים שפילחו את הלב, הפכו אותו לוויראלי.
ושוב מצאו את עצמם בני קבוצת ברוש מעורבים רגשית, אבל הפעם כהורים, ולא כילדים. ליבם נשבר יחד עם בן קבוצתם, ארנון וולף, כשבנו הקצין עומר וולף ז"ל נפל בעזה. כולם, כולל מישהו מאוסטרליה, היו על הווטסאפ במשך שעות באותה שבת ארורה, יחד עם יובל משי ואשתו מירי, שהיו נצורים בממ"ד בביתם שבקיבוץ מפלסים, ונשמו לרווחה כאשר ניצלו. הילדים של אורי וטל עכשיו בעזה, כמו גם בני הזוג של בנותיה של גלית. בתה, שהעבירה את השנה האחרונה בעבודה מועדפת בקיבוץ בארי ועזבה רגע לפני הטבח, מכירה הרבה מהחטופים ומהשבים. בעת שהראיון מתקיים, גלית מספרת על תלמידה, אסיף לוגר, שנפל במלחמה. רגע לפני ירידת העיתון לדפוס היא מעדכנת בכאב עצום על תלמיד נוסף שלה, עמית שחר שנפל אף הוא.
"הקאמבק של הספר", היא אומרת, "עושה לי עצב נורא גדול. כל הזמן שילדנו ילדים ונולדו הנכדים, אמרנו להם: 'הלוואי ולא יהיו מלחמות כשתהיו גדולים, ובטח לא כשאתם ילדים'. ופתאום זה הפך להיות רלוונטי. והפעם, להבדיל ממלחמות אחרות, הילדים חוו את זה פיזית. כי בעבר המלחמה הייתה מול האבות שלנו, בעוד שהילדים והנשים היו מוגנים. במלחמה האחרונה נחצו כל הקווים, ומי ששילם את המחיר, פיזית, זה ילדים, מבוגרים וזקנים. זה לא קרה במלחמות אחרות".
אסנת: "מאז 7 באוקטובר, כל הזמן חושבים מה היה קורה אם מחבלים היו פורצים לקיבוץ. אין בי פחד מוות. אולי כי אין לי ילדים משלי. אני רק מקווה שזה יקרה מהר, שלא ייקחו אותי לעזה ויענו אותי".
אורי מסתובב עם הדסקית להחזרת החטופים על צווארו. "15 שנה", הוא אומר, "בכל יום זיכרון, הייתי חוזר לספר הזה. אבל לא כמבוגר, אלא דווקא מהמקום של ילד שאבא שלו נלחם. ועכשיו אני אבא לבן שנמצא במילואים. ביום כיפור המלחמה הייתה במעוזים, ברמת הגולן, וכילד הרגשתי מוגן. מה שקרה עכשיו עירער אצלי את תחושת הביטחון בצבא, במודיעין וביכולת להגיב".
"המלחמה החזירה לתודעה את היישובים הפשוטים", אומרת גלית. "יש משהו ערכי בקיבוץ. וככה חיו בכפר עזה, בארי ונחל עוז. עד היום התעסקו בבתים הענקיים, בהאסי, בבריכות השחייה. וזה חורה לי. בעוד שזו קהילה פשוטה שמעבדת את האדמה וחיה על הגבול. זה מעלה מחדש את העצב, רק שעכשיו האחריות עליי, כי אני המבוגרת, אני מה שהיו ההורים שלי".
