7 באוקטובר היה היום הקטלני ביותר בתולדות היישוב היהודי. מאז אותו יום מר ונמהר מתנהלת המלחמה המתסכלת ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. באוויר יש חמיצות כפולה. גם טקטית וגם אסטרטגית. ראשית, רוב החטופים עדיין בידי ארגוני הטרור. הם סובלים שם. חלקם פצועים. לא ברור כמה מהם יישארו בחיים. שנית, צה"ל לא שם את ידו על ראשי חמאס. שלישית, שיגור הרקטות נמשך. רביעית, בצפון המצב חמור יותר, מול אויב עם יכולת פגיעה הרבה יותר גדולה. חמישית, החות'ים, שזכו ליחס מזלזל ולהרבה בדיחות וקטעי סאטירה, מאיימים על השער הימי הדרומי לישראל, וגם על נתיב סחר בינלאומי, והעולם בעיקר משותק. שישית, מאות אלפי תושבי דרום הארץ וצפונה כבר חודשים מחוץ לבית. והסוף לא נראה באופק.
כך שהחמיצות רק עולה ומתגברת. אבל היא לא מוצדקת. משום שבהתייחס להפתעה במכת הפתיחה, בהתייחס להתחפרות אנשי חמאס בתוך בתי אזרחים, בבתי ספר ובבתי חולים, בהתייחס לפרויקט המנהרות, בהתייחס לשימוש המוצהר בנשים ובילדים כמגן אנושי, ובהשוואה לעימותים דומים - נגד המוג'אהידין, נגד הצ'צ'ינים, נגד הטליבאן, נגד דאעש - צה"ל עושה עבודה אדירה. כך שאנחנו זקוקים לסבלנות. הרבה סבלנות. אין קיצורי דרך.
המחדל הגדול
צריך לעסוק במחדלים בעיקר כדי לא לחזור עליהם. המחדל הגדול הוא חיזוק חמאס לאורך שנים, בתקווה שכך לא יהיה צורך להתמודד עם הסוגיה הפלסטינית, כאשר הפלסטינים עצמם מפוצלים. כדי לאפשר את חיזוק חמאס ננקטה מדיניות של התעלמות מדהימה מהאידיאולוגיה המוצהרת של ארגון הטרור, שאף פעם לא הסתיר את הכוונות שלו. ישראל לא הכינה מאגר מידע שכולל את הצהרות ראשי חמאס לגבי השמדת יהודים ונוצרים. והיא לא הכינה מאגר מידע על הצהרות אנשי חמאס בנוגע להשתלטות על העולם. והיא גם לא הכינה מאגר מידע על כל הפעמים שבהן חמאס דחה כל הצעה של הקהילה הבינלאומית להסרת הסגר. וכשהתחילו להגיע גלים של פרסומים על "קולוניאליזם", "כיבוש" ו"בית הסוהר הגדול בעולם" - התגובה הישראלית הייתה מאוחרת מדי ועלובה מדי. האנטישמיות זינקה לגבהים חדשים. ציר הרשע הצליח לגייס מיליוני מפגינים במדינות מערביות, ובמוקדי העולם החופשי הצהרות והפגנות בזכות חיסול ישראל הפכו ללגיטימיות.
זה בסדר להיות יהודי בפריז, אמר לי ידיד, רופא צרפתי, ובתנאי שלא יודעים שאני יהודי. חלק מהמתפללים הקבועים, סיפר לי חבר ממנהטן, מעדיפים לא להגיע לבית הכנסת. הם חוששים. וזה קורה במקום שבו היהודים הם הקבוצה האתנית השנייה בגודלה. עיתוני המערב המובילים לא התעלמו מזוועות אוקטובר, אבל רוב העיתונים, רוב הזמן, משרתים את תעמולת ציר הרשע. באקדמיה, מיותר לציין, המצב גרוע הרבה יותר. חלקים שלמים במדעי הרוח והחברה הפכו למוקדים של תעמולה אנטי־ישראלית. השימוע בדצמבר של שלוש נשיאות אוניברסיטאות העילית MIT, הרווארד ו־Penn ותשובות כמו "זה תלוי בהקשר" על השאלה אם קריאה מפורשת לרצח עם ביהודים נחשבת להפרה של חוקי המוסדות - היו מעין רגע השיא של הפיגוע הזוחל, זה שמתבשל כבר שני עשורים. אבל ישראל נרדמה. לא ברור אם איראן, חמאס, חיזבאללה ושונאי ישראל ממחלקת ה־BDS חלמו על הצלחה כזאת. הם רצחו יהודים. הם מאיימים להשמיד את מדינת היהודים. והם זוכים להצלחה חסרת תקדים. כאשר הדברים הללו מתפרסמים ישראל נגררת לבית המשפט הבינלאומי לצדק, כדי להתגונן מול תביעתה של דרום־אפריקה על ג'נוסייד. במקום שראשי חמאס יועמדו לדין בבית משפט מיוחד בנוסח נירנברג, ישראל היא הנאשמת.
התקפת הפתע של חמאס בעיתוי הזה נועדה גם להכשיל את המגה־דיל בין ארה"ב, סעודיה וישראל. מדובר בהסכם שהיה משדרג את מצבה האסטרטגי של ישראל, על ידי ברית הגנה בין ארה"ב לסעודיה ונורמליזציה בין ישראל לסעודיה. עדיין לא ברור אם מדובר בהצלחה של ציר הרשע בראשות איראן, וההסכם לא ייצא לפועל. אבל בשלב הזה ברור שההסכם מתרחק. וגרוע מכך, נדמה שבנימין נתניהו לא שכח כלום ולא למד כלום. ההתנהלות שלו מול ארה"ב מרחיקה עוד יותר את ההסכם.
בניגוד לסרי־לנקה
במאת הימים הללו נרצחו ונהרגו כ־1,400 ישראלים בעיקר על ידי חמאס והג'יהאד האיסלאמי שפועלים מהרצועה, ובודדים על ידי חיזבאללה בצפון. במאת הימים הללו נרצחו עוד 2,050 בני אדם על ידי שלוחות הג'יהאד. רובם מוסלמים. מיעוטם נוצרים, בעיקר מניגריה. רק באירועי הכריסמס, לפני שבועיים, נרצחו 295 נוצרים. בשנת 2023 כולה רצחו שלוחות הג'יהאד 11,389 בני אדם. ישראל עברה את אירוע הטרור הנורא בתולדותיה - והנה מניין קורבנותיו הוא כעשרה אחוזים מתוך כלל פיגועי הטרור של 2023. נדמה שהנתונים רק מבליטים את האבסורד במחאות נגד ישראל. היכן הם מאות אלפי המוסלמים שמפגינים נגדה ובעד חמאס, כשתואמיו בעולם רוצחים הרבה יותר מוסלמים? בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית נרצחו 62 אלף נוצרים על ידי ארגון הטרור האיסלאמיסטי בוקו־חראם. היכן הם הפרוגרסיבים וחסידי הצדק עלי אדמות לנוכח הטבח הקבוע שמבצע הג'יהאד במוסלמים ובנוצרים? כן, אנחנו יודעים. כשאי־אפשר להאשים את היהודים ואת מדינת היהודים - הם שותקים.
ועדיין, גם אם הנתונים שמפרסם חמאס מופרזים, ואפשר להניח שהם שקריים, יש פגיעה באזרחים, כולל בנשים ובילדים. עקירת טרור, כפי שכבר נכתב בטור זה, היא משימה קשה. רוב הנפגעים הם חפים מפשע. בשנים 2008־2009 ניהלה סרי־לנקה את השלב האחרון במאבק נגד "הנמרים הטמילים". כדאי לשים לב. הטמילים לא דרשו לחסל את המדינה או להשמיד את הסינהלים, שהם קבוצת הרוב במדינה. הם דרשו עצמאות בחלק קטן שבו היה להם רוב. ולמרות זאת נוהלה נגדם מלחמה אכזרית, ובתוך חודשים בודדים נהרגו 40 אלף אזרחים, ומספר הרבה יותר קטן של לוחמים.
ככל שמדובר במאבק של ישראל בחמאס - האיום של הטרור גדול עשרת מונים מזה שהציבו הטמילים. חמאס לא מסתפק בשום חבל ארץ, שכבר בשליטתו, אלא מאיים להשמיד את ישראל, את היהודים, את הנוצרים, עם דיבורי רהב על כיבוש כל העולם. גם הדין הבינלאומי מכיר בכך שהתגובה היא יחסית לאיום. ואיום חוזר ונשנה בהשמדה מחייב תגובה קשה לצורך הסרת האיום. אבל במקרה של סרי־לנקה - מועצת זכויות האדם של האו"ם שיבחה את המאבק במורדים, למרות שהפגיעה הקשה באזרחים כבר הייתה ידועה. ישראל, לעומת זאת, שנאבקת בטרור שמאיים על עצם קיומה, שפוגעת הרבה פחות, סופגת אין־ספור הפגנות, מחאות, גינויים, וגם עלילת דם על ג'נוסייד בטריבונל בינלאומי. ידענו שזה לא יהיה קל. מאת הימים האחרונים הוכיחו שזה הרבה יותר קשה.
