לכל אחד יש מישהו מהמלחמה שנצרב באישוניו. דמות שנשארה איתנו באופן אחר, לא מוסבר.
אני זוכרת היטב את הלילה של 31 באוקטובר. אימת שמחת תורה עוד פיעמה בנו, והכניסה הקרקעית הייתה בראשיתה. בחדשות דיווחו על הרוגים מגבעתי. היה שם נער עם פנים טובות שלכד את עיניי. סמ"ר לביא ליפשיץ, רק בן 20, ממודיעין. הוריו, בערב הקשה בחייהם, בחרו לצאת אל הציבור ולדבר. "ללביא הייתה רגישות גדולה מאוד", אמר אז אביו, ניצן, "היית שואל אותו, 'האם אתה רוצה להיות חייל?' זה לא היה החלום שלו. לביא רצה להיות צלם. לביא רצה לעשות קולנוע, לעשות טלוויזיה. צחקנו שאפילו טרנטינו לא יכול לעשות כאלה סרטים... הוא לחם, הוא ידע לאן הוא הולך. הוא לא ויתר. הוא אומר לי, 'אבא, החיים שלי בשום פנים לא שווים יותר משל חבר אחר. ולכן אני הולך'".
אל מול העיתונאים המשתאים, ההורים הוסיפו עוד כמה מילים: "זה לא רק חיילי גבעתי, כל מי ששם: אנחנו מעריכים את העבודה שלכם. אנחנו יודעים שאתם עובדים קשה. אנחנו מקווים שכולכם תחזרו. וכשתהיו אנשים, ביום שתשתחררו, אני חושב שהדבר הכי חשוב, אם אתם רוצים להיות כמו לביא, תהיו רגישים לבני אדם. לאנשים. לבעלי חיים. לסביבה. תהיו אנשים שאוהבים. תהיו אנשים שמחייכים".
הדברים הללו התיישבו על הלב. רבים שיתפו אותם. מצאו בהם נחמה, אנושיות זוהרת בשיאה של טראומה לאומית. אחרי זמן קצר עמוד האינסטגרם של לביא התגלה. צלם מחונן ורגיש שתיעד את חייו כלוחם בעורב גבעתי. כל תמונה - פנינה (ראו הרחבה בתמונה הגדולה). 100 ימים אחרי אותה שבת איומה שבה לביא הוקפץ מביתו ומשפחתו, אביו ניצן מבקש לצאת שוב אל הציבור. הפעם לא בבגדי אבלים, כמי שנפלה עליו מפולת ומבקש להספיד בן, אלא כמי שהחליט להקדיש את כל עיתותיו עבור משימה לאומית חשובה מאין כמותה - לשנות את הרגלי השיח בישראל כך שנוכל לנהל מחלוקות באופן מקדם ובונה. להביא את האנושיות והרגישות שאפיינו כל כך את בנו אל תוך המרחב הציבורי, הציני, האלים והמסוכסך.
"המצב החברתי הדיר שינה מעיניי לפני המלחמה", מספר ניצן, מהנדס תעשייה וניהול במקצועו, היום עובד במובילאיי, "אבל אני מודה שלא הייתי אקטיבי כמו שרציתי. הייתי בכמה הפגנות ולא מצאתי את עצמי. אני זוכר שבהפגנה למען האחדות עידן עמדי שר. כשחושבים על זה, היום זה לחלוטין מסתדר עם הדמות והסיפור. אחרי שלביא נהרג, תוך כדי השלושים, הבנתי שאנחנו באירוע מאוד־מאוד גדול. לא רק במאבק על שלום המדינה, אלא קודם כל - איך נשרוד מה שקורה בינינו פנימה. השנאה הטרידה אותי לפני 7 באוקטובר, אבל הייתי כמו 80 אחוז מהציבור - רוב דומם ולא אקטיבי.
"אני זוכר מתי זה השתנה. אחרי שלביא נהרג, הלילות הפכו לקשים. ברגעים האלו לפנות בוקר הכל צף לי. באמצע הלילה אני מתעורר ומרגיש שאני לא יכול לכבות את המוח. המחשבות רצות בין לביא לבין הפחד האמיתי על מה שקורה בינינו. בלילות האלו הבנתי שזה הייעוד שלי - לייצר שיחה אחרת ולמצוא שותפים שיהיו איתי בזה. בכל פעם בשש בבוקר, בטקס שבו מותרים לפרסום שמות הנופלים, אני נקרע מחדש. זה הרגע הכי פגיע. אבל זה גם רגע צלול, שמבהיר לי כאבא וכאזרח למה הכל חייב להיות פה אחרת".
ליפשיץ פועל במספר מישורים - מול העולם העסקי, מול פוליטיקאים מכל המחנות וגם מול האזרחים הרגילים, אותו רוב דומם שהוא רוצה להעיר ולבקש ממנו לקחת אחריות. הוא מתמקד באופן שבו מנהלים את הדיונים והמחלוקות, ולא מתיימר לפתור אותן. "כולם מדברים על יחד ואחדות, אלו מילים גדולות מדי", הוא אומר, "אני מציע להתחיל בשאלת האחריות. אם כל אחד ירגיש שהוא אחראי על אופן השיחה - נהיה במקום אחר. זה עובד בעיניי בשלושה רבדים: קודם כל לשאול אדם בכנות מה שלומו, להתעניין בו באמת. כששלומו של אדם חשוב לך באמת, אתה לא מתווכח איתו בסיסמאות, כי אכפת לך ממנו. זה לא 'יחד ננצח' מהסטיקרים, אלא חבר שיקר לי ולכן אני לא הולך לרמוס אותו. כשעושים הרחקה ודמוניזציה של ציבורים שלמים, אי־אפשר גם לנהל איתם מחלוקות או להגיע לפשרות. אבל אם השיחה מתחילה במקום האישי, יש לה סיכוי הרבה יותר גדול להיות פרודוקטיבית.
"כשאנחנו מתווכחים כל אחד משכלל את התפיסות שלו, והרבה פעמים אנחנו בעצמנו עדים לשיח שמקצין. זה יכול להיות בבית, במקום העבודה. השאלה היא אם פשוט נתעלם או נדע איך לנתב את זה מחדש. וזה כמובן נכון גם לרשתות החברתיות, שם הכל הרבה יותר מוקצן בגלל האלגוריתמים. אני מגיע מהעולם העסקי, ויש פה יריבויות עמוקות ועתיקות. ועדיין, זה עולם עם הרבה יותר קלאס. ההבנה העסקית הבסיסית היא שאם תפעל בענייניות תקדם את המטרות שלך בצורה הרבה יותר אפקטיבית. אנחנו ראינו את זה גם עכשיו, שזה המגזר הראשון שהתעשת אחרי המלחמה ורתם את הכוחות שבו בשביל לתת סיוע בכל מקום שהוא. אני מקווה שגם הפעם נהיה חלק מהשינוי".
אמנם ליפשיץ עובד שנים כמהנדס, אבל לאורך חייו גם התנדב תמיד בקהילה - הוא הקים בית כנסת ושני שבטים של הצופים הדתיים במודיעין. בכל זאת, הרגע הזה, שבו הוא יוצא לעולם ומבקש שותפים להובלת שינוי ברמה הארצית, חריג עבורו. "לא חשבתי שאני אצא לעשייה ציבורית. אני פוליטיקאי קטן מאוד. אם לא הייתי אב שכול כנראה לא היינו בשיחה הזו. יש במעמד הזה כוח מוזר, אנשים מקשיבים לך. אני לא רוצה להשתמש בקלף הזה, אבל אני כן שואל את עצמי: 'האם לעת הזו הגעת למלכות?' אלו הגזירות שנגזרו עליי, ואולי אני אוכל להוביל מהלך אחר. אני מאוד נזהר במילים שלי. נמנע ממילים כמו 'מאבק', למשל. אני לא חושב שאפשר להילחם על השלום. אנחנו צריכים שפה חדשה, עדינה יותר, רלוונטית יותר.
"אני כן רוצה לפעול למען הכלל ויודע שזה ידרוש מכולם ויתורים קשים. למשל היכולת לסלוח על עוולות ולנוע מהן הלאה. אי־אפשר להחזיק לנצח את החשדנות ואת חטאי העבר. ויש המון חטאים לצערנו. אם נחזור כל פעם להתחשבנות הזו, ניתקע בלופ לנצח. כל מי שמהיום מוכן לדבר היום עניינית על ערכים ועקרונות - לא אכפת לי מה היה איתו קודם. הדרך שאני מתכוון לנקוט היא דרך של שלום. אני רוצה לדבר עם כמה שיותר אנשים, לפגוש אותם במקום האינטימי שלהם. כשהכל בוער לא צריך עוד מילים גדולות ועוד דלק, צריך לבנות יחד מערכות יחסים. וזו יכולה להיות תוכנית עבודה שמקודמת על ידי תנועת המונים. לשם אני מכוון. אפשר לומר שאני אדם נאיבי. זה נכון. אבל אולי עכשיו התור שלנו. ראינו לאן לקח אותנו הקרע".
כששאלתי את ניצן על שמחת תורה, הקול שלו השתנה. כשלביא הוקפץ מביתו הם לא באמת הבינו מה מתחולל. רק בבית הכנסת התחילו לתפוס את גודל הזוועה ובמוצאי שבת גילו שבנם היה אחד מהלוחמים ששיחררו את נחל עוז. המשפחה הספיקה לבקר את הבן הלוחם לשעה חפוזה, רגע לפני הכניסה הקרקעית.
"ידענו שזה יקרה לנו. כשדפקו בדלת לא הופתענו", הוא אומר בקול יבש. "חייתי בפחד מצמית וכך גם אשתי, אבל לא העזנו להגיד את זה בקול אחד לשני. כל ההתלהבות הזו של 'יחד נכסח' לא הייתה חלק מהסיפור שלנו ולא חלק מהסיפור של לביא. ידענו שזה לא משחק. שהבן שלנו בקו הראשון כי זה המעשה הראוי בעיניו, גם אם הוא איש של שלום בכל רמ"ח איבריו. אני מקווה שהקריאה הציבורית שלי תגיע לעוד משפחות שכולות מכל הקשת, ונוכל להיות כוח אזרחי מוביל. אני מקווה שהמגזר העסקי יידע שגם פה יש לו משימה חשובה - לעצב את אופן ניהול המחלוקת - ויצטרף אלינו. יכולים להיות פה שיתופי פעולה מרגשים. אבל בשביל זה צריך שהציבור יתייצב ויסכים להיות מחויב. עם הרוח של העם הזה, אני אופטימי".
לפני שבועיים כתבתי בטור הזה דברים דומים על המילואימניקים. מי שהתנדבו לצאת לקרב והצליחו בתנאים הקשים הרחק מהבית לחזק את שריר הרעות בלי לוותר על עוצמתה של המחלוקת. רבים מהם חושבים כבר עכשיו איך יוכלו להביא את הרוח הזו אל הישראליות ועומלים על מגוון יוזמות. גם המיזמים האזרחיים של מתנדבים שפועלים כבר 100 ימים בחקלאות, למען המפונים, למען החיילים או החטופים, נושאים את אותה רוח ישראלית אחרת. כעת, גם מתוך המשפחות השכולות עולים קולות דומים. "מלחמה זה דבר בוכה", כתבה תרצה אתר, וסיכמה את האימה במילים פשוטות. ואכן, שפת המלחמה לא תוכל לנצח את המלחמה. אנחנו נדרשים לשפה חדשה, להנהגה חדשה, להרגלים חדשים.
משפחת ליפשיץ ודומיה - שנמצאים בכל הקשת הישראלית, הם השותפים הכי טובים שלנו. חובתנו לתת להם כוח, ויחד איתם - להצליח.
